מלנה ,האישה זכוכית,
כך כינו אותה כולם - האישה זכוכית, אישה שלא טרחו מעולם להכיר ,זה היה כתוב על מצחה, ״זהירות שביר״! מלנה היא אישה יפה, כל כך יפה ,שאיש לא טרח לקרוא ואיש לא הסביר.
כל יום באותה שעה בשימלה עד ברך הייתה חולפת בהמון ,פניה מסכה חתומה, ראשה רכון עיניה מטה, צעדה בקצב בדממה ,עד הגיעה יעדה.
ואני אחריה ,כצל רכוב באופני שקיבלתי מאבי לרגל 16 שנותי, שומר על מרחק סביר ללא ראית עדות, ממקור אהבתי.
ממתין עד תחלוף, מרותק לישבנה המושלם המתנועע כריקוד הטרנטלה, מלנה היא כמוזיקה ערבה ,סקרן הייתי להכירה ,לפשר יעדה, ובודאי לא העזתי שאול .
לעיתים ביושבנו כולנו מול ביתה , לאחר דין ודברים סוכם, ממתינים לה עד הייתה פותחת דלת ,יוצאת בחלוקה הורוד השקוף, וקוראת לרכוש ציגרתה עבורה. ״איזו ציגרת גברתי רוצה ?״ ואני במפתן ,בחרדת קודש מביט ברגלה הצחה המציצה באגב בשסע חלוקה , מושיט את ידי הרועדת לקבל השטר ,וכולי גלי זיעה. אוייי מלנה היפה .
אך הנשים? מראש הוציאו מסקנה, טילטלו ראשן לצדדים, כנחשים המאיימים , עיקמו פנים, חרקו שיניים, קראו ״פוטאנה״ בגידוף ונפנוף ידיים, ולדגש ירקו מנה אפיים.
קינאתן עוד תעביר אותן על דעתן, מה לעשות כי הטבע חנן בה , והן ההיפוך הגמור לה.
מלנה אשת הזכוכית,כה יפה היא ועדינה,ואיש לא ראה בה, אלא בגופה המושך מבתי זימה.
כל הגברים כולם חשקו בה, הציעו מתנות קורבן מרצון, והצעות ל״עזרה״ בכל שעה, ניסו בשקדנות יתר אולי הפעם יצלח והם יהפכו לקנאת העיירה .
מלנה ,כזכוכית שקופה , חייה בדידות קשה,בלילות עת הייתי מטפס על ענף ומציץ בנקב חלונה, הייתה מחוללת בקומבינזון שחור מנענעת גופה לצליל הגרמופון , והציגרת מפריחה אודי עשן חישוקים דרך שפתיי דובדבן, בעלה ״החייל״ שאבד במערכה, והיא תדיר תייחל לאלופה.
זמן רב חלף ולא נתקבלה כל טלגרמה, כספה אזל, והמתנות החליפו ידיים, ובלילה עת החשכה ירדה בלט הגיחו כיתרו ביתה,לעיתים התגוששו כעדת צבועים, מי יכנס , מי במועד בתורו.
מלנה היפה, אשת הזכוכית נחלשה, על זה המשא הבקיעו חריצים,מכיסופים רבים נעשו סדקים והזכוכית נשברה לרסיסים.
היום אני כבר זקן, לאחר שכיליתי את חיי באופן הכי נדוש ולאחר שהכרתי הרבה נשים ששאלו ״ האם תיזכור אותי?
ואני חשבתי שאזכור את כולן ,אבל היא היחידה שלא שכחתי מעולם, מלנה. 8.2.14
כך כינו אותה כולם - האישה זכוכית, אישה שלא טרחו מעולם להכיר ,זה היה כתוב על מצחה, ״זהירות שביר״! מלנה היא אישה יפה, כל כך יפה ,שאיש לא טרח לקרוא ואיש לא הסביר.
כל יום באותה שעה בשימלה עד ברך הייתה חולפת בהמון ,פניה מסכה חתומה, ראשה רכון עיניה מטה, צעדה בקצב בדממה ,עד הגיעה יעדה.
ואני אחריה ,כצל רכוב באופני שקיבלתי מאבי לרגל 16 שנותי, שומר על מרחק סביר ללא ראית עדות, ממקור אהבתי.
ממתין עד תחלוף, מרותק לישבנה המושלם המתנועע כריקוד הטרנטלה, מלנה היא כמוזיקה ערבה ,סקרן הייתי להכירה ,לפשר יעדה, ובודאי לא העזתי שאול .
לעיתים ביושבנו כולנו מול ביתה , לאחר דין ודברים סוכם, ממתינים לה עד הייתה פותחת דלת ,יוצאת בחלוקה הורוד השקוף, וקוראת לרכוש ציגרתה עבורה. ״איזו ציגרת גברתי רוצה ?״ ואני במפתן ,בחרדת קודש מביט ברגלה הצחה המציצה באגב בשסע חלוקה , מושיט את ידי הרועדת לקבל השטר ,וכולי גלי זיעה. אוייי מלנה היפה .
אך הנשים? מראש הוציאו מסקנה, טילטלו ראשן לצדדים, כנחשים המאיימים , עיקמו פנים, חרקו שיניים, קראו ״פוטאנה״ בגידוף ונפנוף ידיים, ולדגש ירקו מנה אפיים.
קינאתן עוד תעביר אותן על דעתן, מה לעשות כי הטבע חנן בה , והן ההיפוך הגמור לה.
מלנה אשת הזכוכית,כה יפה היא ועדינה,ואיש לא ראה בה, אלא בגופה המושך מבתי זימה.
כל הגברים כולם חשקו בה, הציעו מתנות קורבן מרצון, והצעות ל״עזרה״ בכל שעה, ניסו בשקדנות יתר אולי הפעם יצלח והם יהפכו לקנאת העיירה .
מלנה ,כזכוכית שקופה , חייה בדידות קשה,בלילות עת הייתי מטפס על ענף ומציץ בנקב חלונה, הייתה מחוללת בקומבינזון שחור מנענעת גופה לצליל הגרמופון , והציגרת מפריחה אודי עשן חישוקים דרך שפתיי דובדבן, בעלה ״החייל״ שאבד במערכה, והיא תדיר תייחל לאלופה.
זמן רב חלף ולא נתקבלה כל טלגרמה, כספה אזל, והמתנות החליפו ידיים, ובלילה עת החשכה ירדה בלט הגיחו כיתרו ביתה,לעיתים התגוששו כעדת צבועים, מי יכנס , מי במועד בתורו.
מלנה היפה, אשת הזכוכית נחלשה, על זה המשא הבקיעו חריצים,מכיסופים רבים נעשו סדקים והזכוכית נשברה לרסיסים.
היום אני כבר זקן, לאחר שכיליתי את חיי באופן הכי נדוש ולאחר שהכרתי הרבה נשים ששאלו ״ האם תיזכור אותי?
ואני חשבתי שאזכור את כולן ,אבל היא היחידה שלא שכחתי מעולם, מלנה. 8.2.14