פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 722 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הכישרון פוליאנה :-)
טוב, זה סיפור שכתבתי עכשיו, עם מוסיקה מרטיטה שממש הייתה חייבת שיכתבו על הרקע שלה סיפור. וגם... מקווה שקראו תאהבו, ואם אהבתם, תגיבו!
"אלוהי! אתה לא יכול לעשות לי את זה!" מצאתי את עצמי זועקת, למרבה הפליאה והבושה, לאלוהים. ההוא שתמיד ידעתי באיזשהו תא באחורי ראשי שהוא זה שאמור לנהל את כל העולם המטורף הזה.
"אתה לא יכול לקחת לי אותו! לא את הכישרון שלי!" זעקתי אל מול הירח הלבן שניבט דרך החלון והשיב לי מבט דומם.
"לא..." קרסתי על המיטה בעיניים עצומות. וכבר לא ראיתי כלום. רק חושך.
כשפקחתי את עיני שוב מצאתי את עצמי מוקפת בעצמים מרחפים.
לא. כנראה שעוד לא התעוררתי. אני עדיין חולמת.
צבטתי את ידי בחשאי, הכי חזק שיכולתי, זה כאב. 'איפה אני?' תהיתי.
בתשובה לשאלה שלא נשאלה בקול הופיעה אל מולי כתובת מרחפת.
"מאגר הכישרונות."
"מה???!!!" עכשיו כבר צעקתי בקול. "אין דבר כזה!"
"יש" הבהבה שוב הכתובת.
עכשיו התחלתי לסקור את הסביבה שבה הייתי בסקרנות טבעית, אם כי היא הייתה מהולה בהמון פחד.
הרצפה שעליה עמדתי, אם אומנם היה אפשר לכנות אותה רצפה, הייתה עשויה מאור צרוף, לבן ומסנוור.
והיוותה ניגוד לעלטה ולחשכה הגמורה שהייתה מסביבי.
וממנה קרנו עצמים מרחפים, כמו טלוויזיות מוזרות שלא מחוברות לכלום.
ועל המרקע של כל אחד מהם הופיע בן או בת, שכל אחד נראה עוסק בדבר אחר.
היה שם בן מנגן על פסנתר ללא קול, בת שרקדה לצלילי מוסיקה בלתי נשמעת. אחד שצייר ציורים יפים להפליא, אחרת ששתלה פרחים בשימת לב. ועוד אין סוף, אין סוף.
"כל אלה, כישרונות?" שאלתי והפעם ביראת כבוד.
"אכן." הופיעה שוב הכתובת.
"ואיפה... אני?" שאלתי בחשש. הרי גם לי יש כישרון! הכישרון שלי הוא לכתוב, שירים... סיפורים...
"את כאן." השיבה הכתובת ביובש.
"נכון." אמרתי בחוסר סבלנות ובטון שמסביר משהו למישהו קשה תפיסה במיוחד.
"אבל אני לא אמורה להיות גם-" וידי שוטטה באוויר כשהיא מצביעה בצורה מעורפלת על ה... טוב... טלוויזיות המעופפות.
"כבר לא." השיבה הכתובת.
"ל...ל...א...?" יצאה לי המילה בטון שבור מהפה וקרסתי על הרצפה בחוסר אונים. "למה?" הצלחתי לשאול רגע לפני שהדמעות פרצו מהעיניים.
"מאגר הכישרונות הינו מוגבל ביותר." השיבה הכתובת שהצלחתי להבחין בה במטושטש מבעד לערפל הדמעות.
"ואת... את כבר לא זקוקה יותר לכישרון הכתיבה."
"למה?" שאלתי שוב, כאילו אני דיסק בתוך טייפ מקולקל שנתקע רק מילה אחת.
"בגלל-" הכתובת התחילה ולפתע טלוויזיה אחת הופרדה מהשאר וריחפה אל מולי.
הכרחתי את עצמי לעבור למצב ישיבה ולראות ולקלוט את המראה.
על המרקע נראתה ילדה מתוקה. עם שתי קוקיות, שצבען אדום, קשורות בסרטים.
אבל היא לא נראתה שמחה... ותוך רגע הבחנתי בסיבה. שני ילדים הופיעו מאחוריה וצעקו. לא שמעתי מה הם אמרו. אבל הלב שלי כבר ידע. הם לעגו לה, אולי על השיער, אולי על הספרים והמחברות שחיבקה בשתי ידיה ונראה כאילו גוננה עליהם מפני הילדים המרושעים. היא החלה לרוץ. אבל דמעות פרצו מבעד לעיניה והיא לא הצליחה לראות לאן היא רצה. היא התנגשה באחד הקירות והפילה את כל הספרים והדפים נפלו והתפזרו.
אף אחד לא התכופף לעזור. להיפך, חבורה גדולה עוד יותר שכללה גם בנות הפעם החלה לדרוך לה על הספרים והדפים ולבעוט אותם כמו כדורגל.
הרגשתי איך הלב שלי מתמלא ברגש של זעם עצור. וכאב. המון כאב. כמה פעמים אני הייתי במצב דומה? כמה פעמים שנאו אותי וקראו לי חננה רק בגלל שאני אוהבת לקרוא? כמה פעמים הטביעו לי מחברות באסלה ו... עזבו... כואב אפילו להיזכר.
הילדה ניסתה להתמודד עם הכל כשהיא זועקת להם, שיפסיקו. סוף סוף נראה שנשמע הצלצול והילדה נותרה לבדה. אוספת עם דמעות בעיניים, את הספרים.
הטלוויזיה המרחפת נסוגה אחורה.
ואני מצאתי את עצמי מוחה דמעות מהעיניים, רק עכשיו גיליתי שבכיתי.
"את רואה." כתבה הכתובת באוויר.
"היא זקוקה לכישרון הזה." מצאתי את עצמי אומרת. "היא זקוקה לו..." בלעתי רוק. "יותר ממני..."
ועכשיו כבר באמת נאלצתי להשתלט על הצמרמורת שעברה בגבי. "את יכולה לתת לה אותו."
"ידעתי שתביני." כתבה הכתובת ונראה היה לי שהיא מנסה לנחם אותי.
אבל שום דבר לא יכול היה לנחם אותי.
פניתי לאחור והתחלתי לרוץ.
לא היה אכפת לי יותר כלום.
'ילדה. שאני לא מכירה. תקבל את היכולת שלי לכתוב.' המחשבה עברה במוחי כמו צעקה. 'היא תוכל להמציא שירים'. הרגליים ממש ריחפו לרגעים מעל הרצפה. 'וכולם יאהבו אותה בזכות זה.' בעטתי בטלוויזיה שריחפה מתחתי, אבל היא הייתה לא מוחשית ורגלי רק חלפה בעדה.
'היא זקוקה לו...' חלפה מחשבה אחרת במוחי. 'הכישרון שלי...' חשבתי בכאב וקרסתי שוב לקרקע ועיני נעצמו.
כשהן נפקחו שוב, מצאתי את עצמי על המיטה. בחדר שלי, המוכר והנוח. אבל שום דבר כבר לא היה מוכר וכלום לא היה נוח. ילדה זרה, גם אם מסכנה ואומללה, קיבלה עכשיו חזקה על הכישרון שלי.
ופתאום התעורר בי הדחף לכתוב את הכל, להנציח את כל מה שעבר עלי.
פתחתי את המחשב, מתעלמת מהשעה ונכנסתי למסמך וורד. חיכיתי בחוסר סבלנות עד שהמסמך הלבן יעלה ובינתיים שמתי לי באוזניות מוסיקה מרגיעה. ואז, התחלתי לכתוב.
וכשסיימתי... טוב, הנה הוא לפניכם, הסיפור האישי שלי, וכל מה שקרה לי בלילה ההזוי הזה. לילה? כבר יותר לקראת בוקר... השעה כבר שתים וחצי.
ו... כואב... אבל יותר אין לי את כישרון הכתיבה. ילדה אחרת, קיבלה אותו. טוב, היא זקוקה לו יותר ממני. בראש שלי עובר זיכרון הילדים הרעים שלעגו לה, שרדפו אחריה, שבעטו את הספרים והמחברות שלה לכל עבר.
ו... רגע? אבל מה כתבתי כאן אם לא סיפור? ואולי... יש עדיין סיכוי ש...?
אני מאוד מתחברת למה שכתבתי... אני מרגישה בעצמי לאחרונה שהיכולת שלי לכתוב הולכת ופוחתת ואשמח אם... טוב... תכתבו לי אם יש לי סיכוי להשיב את היכולת שלי לכתוב...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת יודיג' פיינליאון
רואים שאלה באמת חוויות אישיות שאת מנסה להעביר לקוראים שלך את התחושות שחשת, ביטוי עצמי הוא הדבר החשוב ביותר בכל סוג אומנות
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים תודה רבה! פוליאנה :-)
אני מסכימה, זו בהחלט חוויה אישית.
אומנם לא ראיתי, טלוויזיות מעופפות:)
אבל באמת חשתי סוג של התרחקות ביני לבין כישרון הכתיבה שלי.
ולאחרונה הוא מתחיל לחזור אלי ואני מוצאת את עצמי תוהה. האם הוא באמת מגיע?
הלוואי... שאחזור לכתיבה כמו פעם.
התגעגעתי אליה כל כך...
תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים מאוד יפה! סקאוט
קודם כל מבחינת הרעיון- מקורי בהחלט!
שנית, אף על פי שהכתובת טענה שהמספרת איבדה את יכולת הכתיבה שלה, בסוף הסיפור אנחנו רואים שלא.. או שהיא לא איבדה אותו רק כדאי שתוכל להנציח את החוויה כסיפור? זה רק את יכולה לדעת.
רק הערה קטנטנה: שמתי לב שיש חזרה על המילה כלום, ובדרך כלל חזרות מפחיתות מערך הסיפור, אולי עדיף לשנות חלק למילים כמו שום דבר או דבר?
והאם הסיפור אמיתי? כלומר, מה שהילדה הקטנה עם הקוקיות עברה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים טוב, זה סיפור שיצא לי הישר מהראש. פוליאנה :-)
ככה שאני לא מכירה ילדה ספציפית שעברה את זה,
למרות שלא פעם ראיתי סרטים על ילדים לא מקובלים.
האמת, הייתי כזאת בעצמי. אומנם לא עד כדי להטביע ספרים באסלה אבל...
מספיק כדי שכל הכיתה לא תסבול אותי ושאני אעשה מעשים קיצוניים מאוד כדי שישימו לב אלי.
החל מלקפוץ מחומה בגובה כמה מטרים טובים אל תוך ארגז חול בעמידה וכלה ב... טוב... המון.
ונוסף על הכל שרבתי כבר בכיתה א' עם מי שהפכה למלכת הכיתה. זה לא רעיון טוב! זה לא רעיון טוב!!!
ואל תנסו את זה בבית, או בבית ספר:)
ויש עוד המון סיבות.
אבל למה לחפור.
ואכן יש חזרה, אבל מי שחוותה את הסיפור היא לא בדיוק בעלת אוצר מילים מפותח.
האמת שהיה לי קשה להתחבר לדמות שלה, ושזה סיפור שכתבתי אחרי שלא כתבתי באמת, תקופה די ארוכה.
אז למה להאשים את הדמות??
והאמת, שהיא קצת אני, או לפחות, במצב שבו הרגשתי שאני נמצאת, של חוסר השראה.
מה את חושבת? שהיא חזרה אלי? לפחות קצת?
חברה שלי חושבת שכן. אבל היא דיי משוחדת:) ואני... אני חושבת שזה טוב בתור התחלה.
אבל הייתי רוצה לחזור להשראה ולמוזה האמיתית שלי. זו שאיפשרה לי לחיות בתוך העולמות שיצרתי, להמציא אותם כמה שלבים מראש, ואפילו לכתוב כמה סיפורים במקביל. שרובם נותרו קטועים ולא גמורים. כמה נפלא!
אז אני באמת רוצה להקדיש את הזמן שנותר לי מהחופש לכתיבה וליצירה בכל מיני צורות.
ותודה על התגובה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אין בעד מה! סקאוט
תראי, מצד אחד, לא כדאי להאיץ במוזה, כי יותר מתועלת זה יכול לגרום לאסון. ( שהקטע או הסיפור שכתבת לא יהיו כמו שרצית)
לדעתי את פשוט צריכה להמשיך ולעשות דברים שמוציאים ממך את המוזה בתקווה שהמוזה האמיתית תבוא.
ויש ילדים אכזריים בעולם הזה.
לא נעים לשמוע :/
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים :) אני אישית מנצלת את המוזה עד תום. פוליאנה :-)
ובד"כ, ואולי אפילו תמיד, יוצאת נשכרת מזה.
כשאני במצב טוב, אני יכולה לכתוב שלושה, ארבעה סיפורים במקביל ובלי להתבלבל.
אבל זה לא קורה במצב רגיל.
ולפעמים, אני פשוט כותבת כמה קטעים שונים, מסיימת אחד, ועוברת לאחר.
ואכן, יש ילדים רעים.
אבל הבנות בבית הספר שלי... הן לא היו רעות, פשוט... הלכו עם השאר.
ו... נכון, הייתי בודדה, אבל האמת שדווקא כשאני לבד, אני ממציאה את הסיפורים והשירים ועושה את המצגות היפות ביותר.
אז יש לזה גם פן חיובי.
וכשהייתי ילדה, המצאתי ממש עולם שלם משלי.
זה התחיל מחוויה פחות נעימה, האמת, שרק בתיכון נהייתי חננה, בכיתה ט'.
אבל ביסודי הייתי תלמידה ממש גרועה. המחברת שלי הייתה ריקה, והספרים ריקים, ומה שכן היה כתוב היה מבולגן ועם מליון שגיאות כתיב.
אפילו צחקתי על זה שאמא שלי מפורסמת, כי כל המורות מבקשות ממנה חתימה.
בכל אופן, מה התחלתי להגיד? אה, כן.
בלילות, הייתי לחוצה משיעורי בית שלא הכנתי. והתקשיתי להירדם. והייתה לי גם מין מורה כזאת, שאהבתי אומנם, אבל היא הייתה מלחיצה.
היא ידעה מתי אנחנו מכינים שיעורים ומתי לא. או, ככה פשוט האמנתי. חשבתי שהיו לה מין עיני רנטגן שחודרות למוח. אפרופו דמיון:)
אז יום אחד פשוט התחלתי להמציא דמות משלי, וארץ ועולם. ומאז כשנלחצתי בלילה, וכבר לא יכולתי לקום להכין שיעורים, פשוט דמיינתי לעצמי את העולם הזה וזה הרגיע אותי. סוג של נרניה בשבילי אפילו לפני שידעתי על נרניה.
היום כשאחותי הקטנה לא מכינה שיעורים ונזכרת בזה בלילה (תקף יותר לגבי שהיא הייתה יותר קטנה) היא פשוט כמה ואומרת לאמא שלי. והיא לא כועסת עליה, ולא צועקת, ולא כלום. והיא פשוט מכינה שיעורים וההורים שלי גם עוזרים לה לפעמים. נהדר.
אולי אני קצת מקנאה:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
