שמונה פעמים - גֵ'נְיָה
שבע פעמים - אף לא פעם אחת פחות - פגשתי בג'ניה היפה.
לא. איני מכיר אותה ולא שוחחנו מעולם, עד לפעם השמינית.
בפעם השמינית הרהבתי בנפשי עוז, ובעת שיצאה מהמרכול, "התנדבתי", מעצמי, לסייע בעדה בנשיאת שקיות המזון,
אשר כובד משקלן עמד להכריע את גופה ולחבוט אותה אל הקרקע.
"מקווה אני, שאינך מצפה לקבלת תשר" אמרה בקולה העבה משהו, ובעברית משובחת - במבטא מעט רוסי -
שלא הייתה מביישת את לאה גולדברג המשוררת.
"לא". אמרתי. "איני מצפה לתשר ואף לא לתמורה כלשהי"
"אם כך", שאלה, "מה מצאת בי שאתה טורח סתם כך?"
נבוכותי מעט. לא ידעתי מה לענות לה. משום שבלבי לא נתכוונתי לסייע לה כלל,
אלא לתהות מהיכן היופי הנדיר וכיצד הוא משתמר בגילה המתקדם. זה זמן רב שאני אורב להזדמנות שכזו כדי לפתוח עמה בשיחה.
"אני עושה זאת כמצווה", עניתי לבסוף.
"מה זו מצווה"? שאלה.
"מצווה" עניתי "זו מעין טובה שאדם עושה לחברו, ועל כך הוא מקבל שכר", (לא הייתה לי כל כוונה לפרט לה את תרי"ג המצוות)
"מוזר מאוד", היא אמרה "הרי לפני רגעים אחדים אמרת שאתה לא מצפה לתמורה כלשהי, האם שינית את דעתך?"
"הו לא, גברתי", עניתי. "את השכר אני מצפה לקבל ממקור אחר".
סיימתי את דבריי, כאשר רגלנו דרכו על המדרגה הראשונה של הבניין בן שלוש הקומות, על עמודים, ללא מעלית.
נשאתי תפילה לבורא עולם וקיוויתי שאינה גרה בקומה העליונה. אולם בורא עולם אינו מתעסק בזוטות,
ואת אשר יגורתי בא לי, הגברת אכן גרה בקומה השלישית.
"אני מקווה שאתה בכושר", אמרה.
לאחר דקות ארוכות של שתיקה והתנשפות במעלה המדרגות, אמרה לפתע: "יודע אתה , זה זמן רב איש לא קרא לי 'גברתי'
והנה לאחר שנים, נעים לשמוע את המילה המרנינה הזו לפעמים.
"וכיצד קוראים לך בדרך כלל?" שאלתי.
לא השיבה. פתחה את דלת ביתה והלכה אל המטבח. כך עשיתי אף אני, והנחתי את שקיות המזון על שולחן האוכל הקטן.
הביטה בי בעיניה התכולות. "שמי ג'ניה", אמרה בחיוך רחב ושאלה "התרצה לשתות משהו?"
במוחי נוצר זה זמן רב מעין קיבעון אידיוטי, שכאשר רוסי אומר 'לשתות' כוונתו ל"וודקה".
"לא, תודה", עניתי "מוקדם עבורי לשתות בשעת צהריים"
"התכוונתי למים קרים או מיץ", אמרה בחיוכה שובה הלב.
"אהה.." עניתי, והאדמתי מבושה, כמי שנתפס בקלקלתו.
ג'ניה הגישה לי כוס מים קרים ואמרה: "אתם הישראלים מלאי סטיגמות על יוצאי רוסיה".
"צודקת את", אמרתי. "אכן כך הם פני הדברים, מין גאווה ודעה קדומה"
"האם תבוא שוב?" שאלה.
"איני יודע, אפשר שכן", עניתי. ובלבי קיוויתי לעשות זאת בהזדמנות הראשונה.
נפרדתי מג'ניה לשלום. בטרם נטרקה הדלת ראיתי בזווית העין כי ג'ניה הוציאה מהמזנון בקבוק
וודקה - 'אבסולוט'.
"אתם הישראלים..." חייכתי לעצמי.
המשך יבוא
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
