אתה כבר לא מרשה לי לחבק אותך, ומנגב את כל הנשיקות.
אתה אוכל אולי חמישים פופאייסים ביום.
בחצר, בין הזית למחסן, יש לך ממלכה משלך –
אסור לדרוך שם בלי הזמנה מהוד מעלתך
אתה תוקף פולשים באקדחים
(תיפלי! את מתה!)
החיוך שלך הוא הדבר הכי ממיס בעולם, ואתה משתמש בו בלי בושה.
הראש שלך הוא בית חרושת של אסוציאציות מטורפות. כשאני מדברת איתך אתה מדהים אותי כל פעם עם היגיון הילד שלך, עם המסקנות המופרכות, עם הביטחון העצמי של ילד שיודע שכולם מעריצים את כפות רגליו.
הצבע האהוב עליך הוא כתום. חצי מארון הבגדים שלך כתום, ובבקרים אתה לפעמים מתעקש שעות לא ללבוש את החולצה התכלת.
יש לך חבר דמיוני, קוראים לו שלוקי, הוא עושה המון צרות. פעם הטבעת אותו באמבטיה.
אתה רץ כמו משוגע כל הדרך הביתה מהגן אבל תמיד נעצר לפני מעבר החציה ומחכה לי.
אתה יודע מילים כמו לחורר ולדפדף ומשתמש בהן בכל הזדמנות.
אסור לי לתת לך יד כי אתה כבר בן ארבע ואתה לא צריך
(באופן כללי אתה לא צריך כי אתה כבר בן ארבע
וזה הגיל שבו זה לבד או לא כלום.)
רק לפעמים, בלילה, כשאתה ממש עייף, אתה מתרפק עלי וממלמל שאשיר לך את השיר על הסוס עם הכתם על המצח. הריסים שלך, ארוכים במידה שלא תיאמן, נשמטים לאט, ואני מחבקת אותך, ואתה לא מוחה, ואם זה לא אושר, אז מה כן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
