נקישות על הדלת מבשרות על אורח,
קורא למשרת ומיד הוא פותח.
איש נמוך לא מרשים בבגדים די זולים,
אומר בקול שקט, באתי להתרים.
סלק אותו מכאן, רמזתי למשרת,
מיד הוא מבין את הדלת טורק.
אך הזר בזריזות את הדלת עוצר,
"תוכל להביא לי רק מים מהמקרר?"
"מים?" גיחכתי בצליל מבזה,
"משרת! למקרר." אמרתי בקול מצווה.
"הגש לאורח כל משקה שיבחר"
שיראה באיזה עשיר מדובר.
האורח הסתכל על המגש בתהייה
"את כל זה אתה שותה" הוא שאל בפליאה.
"אומנם לא" עניתי במעט מבוכה,
"אך תמיד טוב שיהיה הרבה לשעת המנוחה."
"תוכל להראות לי עוד מעושרך הגדול"
שאל האורח מתעניין כביכול.
"בוודאי" עניתי כמעט מיד,
את עושרי אשמח להראות לכל אחד.
הראיתי לו את חניוני המרשים,
שהכיל את כל הרכבים הכי חדשים.
את חדרי הגדולים, הבגדים היפים,
הצבעתי לו במפה על כל בתי הרבים.
האורח שאל אז בקול מהורהר,
"מדוע אתה צריך בית כה מפואר?"
"בכמה רכבים תוכל לנסוע, כמה בגדים תוכל ללבוש?
כמה בתים עוד תוכל לרכוש?
האם את כל כספך תוריש לילדך?
האם ילכו במדויק אחרי צעדיך?
וזהו כל עושרך המזהיר?
זה העתיד שתרצה להשאיר?
ולאחר שתמות כשמישהו את שימך יזכיר,
מה הוא יגיד? הוא היה סתם עוד עשיר?"
הרכנתי מבט לא אמרתי מילה,
בליבי קיננה בעוצמה השפלה.
היד נכנסה אל הכיס בעצמה,
משם צ'ק הוציאה מספר היא רשמה.
האורח חייך אז חיוך חמים,
אך מילותיו כבר חתכו בי כמו להבים.
ואז הוא לחץ את ידי ואמר,
"עשית צעד גדול, לקראת המחר."
"המעשה שלך יציל הרבה אנשים,
חולים, רעבים וזקנים חלשים."
הרמתי מבט ואמרתי, "אל תודה לי,
אני מרגיש שאתה הצלת אותי."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
