אפרוש לי מתוך המחוות הקטנות,
כולן אֱוִילוּת ורעה,
אותיר אחרי רק קסמים ונוצות,
ואולי חצי סוכריה.
אפרוש לי! אפרוש לי מתוך ההמון,
מתוך קהל אנשים,
עיניים, ידיים, גבות מורמות,
אברח לי אני אל עצמי.
מה יש לי לומר להם?!
מה יש לי לשאול?!
ביתם וליבם ריקים,
גם אני נבובה ודממת אלחוט,
גם אצלי, גם בביתי!
ואולי לריק וסביר שלשווא,
רק אפצע את כפות רגלי,
ובכל זאת הדרך מונחת,
מתפתלת כאן לפני.