הוא לא מרגיש אשמה. היא יכלה לראות זאת בעיניו. הוא הביט בה כאילו היא האשמה. עיניו בהקו ברוע אותו הכירה בעבר. נשען על דלת הדירה המסריחה אותה חלקו, מתפוררת וישנה בדרום תל אביב. גבוה, יפה, ומסריח מאלכוהול, מסיגריות, ומבושם של אישה אחרת.
"אין לך מה לומר?" היא שאלה. היא שנאה אותו - וזה כל מה שהרגישה. היא ידעה מה יבוא אחר כך. שיברון הלב. הכאב. היאוש המוחלט, הבור השחור שישאב אותה מטה, למקומות אליהם מעולם לא הגיעה, לא משנה כמה פעמים היא חשבה שגרוע מזה לא יכול להיות. הוא שנא אותה גם, היא ראתה. רצה לפגוע בה.
"מה את רוצה שאומר?" הוא אמר בשקט.
הם הכירו בתיכון. הוא היה מציק לה. קורא לה בשמות. קורץ אליה כדי לראות אותה מתכווצת. מפיץ עליה שמועות. גורם לה לסבל בו אין טעם להתעמק.
הם הכירו שוב בקורס משחק.
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, וגם לא אהבה ממבט שני.
אך לילה אחד של שיכרות, שהוביל - לא, לא לשם, לפחות לא בהתחלה - לשיחה בה חשף בפניה את רגשותיו, והיא את רגשותיה. הוא לא בכה באותו לילה. אך הריקנות בעיניו הייתה כה אומללה בעיניה שהיא לא יכלה אלא לרחם עליו. ובעקבות כך, לסלוח לו, ובהמשך - להתאהב בו.
וכעת, כעת היא הייתה אמורה לצרוח. לצעוק - להתפוצץ מרוב זעם - אבל השנאה התישה אותה. לכדי בובה שחוטיה נקרעים לאט, שרגליה עומדות לקרוס. לא היה בה כוח. היא רצתה לרצות להיאבק. לצעוק. לפגוע. אבל היא אפילו לא אהבה אותו. רק שנאה. ואולי גם בזה.
"מערכת היחסים בינינו לא בריאה כבר הרבה זמן," הוא אמר. "עדיף ככה."
היא שתקה. והוא צעק. צעק עליה כי היא שותקת. כי עיניה ריקות. "רואה, אפילו לא אכפת לך!", "את בגדת בי גם, בגלל זה את לא מגיבה, נכון? בגדת בי עם עידו?"
היא שתקה. לא בכתה. לא זזה. רק רצתה לישון. שליבה יפסיק לפעום מן השנאה. שראשה יפסיק להסתחרר. רצתה שילך.
והיא חשבה שהיא הייתה צריכה לדעת. הם אף פעם לא היו בסדר, שניהם יחד. הייתה ביניהם אנרגיה מוזרה. טעונה. בין אם לטובה או לרעה. אולי בגלל זה היא חשבה שהם מושלמים זה לזו.
אבל מדובר בה ובו. זה לא היה מצליח לעולם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
