בין אלף שירי מלחים ובלדות
ומאה ושלושה סיפורים מוזרים
אין אחד שידמה לסיפור המופלא של
קפטן אל פחד, מורי, חברי.
היה יום סתווי. הספינה נס ציונה
אז שטה בים ערפילי ושקט;
הצוות עבד, וקפטן אל פחד
עשה את כל מה שחשוב באמת:
הוא ישב והרהר הרהורים פילוסופיים
מול ספל שיכר אוסטרי מר.
הוא היה מרוצה לוּ היתה לוֹ מקטרת
אבל הסתפק בסיגר.
בשש השמיים פתאום האפילו
בקצה צפון-מזרח נצפתה סערה
והקפטן איפֵּר לשולחן והודיע:
הקרטזיאניוּת ממש מוזרה.
שלושה מלחים רצו על הסיפון -
התורן כמעט ונשבר
הנווט האומלל איבד ת'כיוון
והקפטן? הצית עוד סיגר
ואמר: רבותיי, נא לנשום עמוק
ההיסטריה איננה הולמת
הקיום הוא כולו אשליה, ואם כן
הטביעה היא אילוזיה מושלמת.
הים השתולל והרוח הִכתה
גלים בסיפון חבטו
והקפטן עודד את כולם: Don`t Panic
The answer is forty two.
הנווט צרח הוראות לכל עבר
כמה מלחים קיפלו ת'מפרש
הגלים כבר הגיעו לשנים-עשר מטר
והקפטן עישן.
ולצוות נמאס.
הנווט והסגן תפסו במעילו
והטילו אותו אל הים.
הרי זה ברור ששום פילוסופיה
לא תוציא אותו משם.
כך לפחות הם חשבו לעצמם
אך הקפטן - רוחו לא נָפָלָה:
הוא אחז בחזקה בשרוכי מגפיו
ומשך את עצמו למעלה.
הוא שלח ת'חתול של שרדינגר
להחזיר לספינה עכברים
ובטיעון טאוטולוגי ארוך ומפותל
תיקן את כל השברים.
את שני הבוגדים הוא הורה לקשור
אל התורן, הרחק וגבוה:
שידעו כולם מה קורה למי
שבז לפילוסופיה.
ובערב ההוא, כשהתורן נשבר
אף מלח לא בכה על השניים.
רק קפטן אל פחד קצת הצטער:
הם נפלו עם המגפיים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
