מלחמת לבנון הראשונה.
אני חייל מילואים צעיר על ציר ביירות- דמשק, שוכב לצד הכביש, בפאתי העיירה בחמדון, וממתין שחיל האוויר יסיים את התקיפה על מתחם סורי מבוצר, לפני שנסתער עליו.
התקיפה מסתיימת.
זזים.
אנחנו עולים על המתחם ובמהלך הסריקה נתקלים בחמישה חיילים סורים שנהרגו. מדיהם ירוקים, שונים מאלה של חיילי הקומנדו בהם נתקלנו עד כה. החמישה שכבו צפופים, אולי חיפשו ברגעיהם האחרונים ביטחון אחד בחברו ולא מצאו.
אחד מהם צד את עיני. הוא היה צעיר מאוד, אולי טרם מלאו לו 18, פניו היו פני ילד רכים, חלקים, אפילו חתימת שפם לא הייתה לו, ומבט האימה עדיין ניבט בפניו. בכיס חולצתו מצאתי מכתב. שמרתי אותו בחגור שלי, ובערב, כשכל אחד התכנס לתוך עצמו, מלקק את פצעי היום החולף, שלפתי את המכתב וקראתי אותו לאט לעצמי, אחר כך לחבריי.
חשכה מסביב, דממה, חיילי הקומנדו הסורי מחופרים ממול, מתח גדול ודריכות ורק אור הפנס מרצד על המילים.
המכתב נכתב בכתב ערבי קריא, אם כי היה ניכר עליו שנכתב בחפזה.
זה היה מכתב עצוב, פתאום הוא לא היה חייל אויב, אלא נער מאוהב. היה לו שם, היו לו פנים, פנים יפות, וגם ארוסה שחיכתה בבית. ויותר מכל, היו לו הורים שלבטח דאגו לו ולא ידעו שעולמם נחרב, ממש כאן, ממש עכשיו.
שמרתי את המכתב שנים רבות מתוך תקווה שיום יבוא ואשלח אותו אל משפחתו בסוריה.
זה לא קרה!!
המכתב שכב בארגזים שנדדו אתי על פני ימים וארצות- ונעלם!!! צחוק הגורל, אתו נעלם גם מכתב נוגע ללב שכתב לי אבי ז"ל במהלך המלחמה. על גיוסי למילואים נודע לו במקרה משני אחיי שהיו שם, לא רחוק ממני, אני ניסיתי לחסוך ממנו את הדאגה.
כמה סמלי, משני צדי המתרס, חולקים דאגה דומה, אבא שלי, ואביו של החייל הסורי שהמילים שכתב בנו לא הרפו ממני כל אותן שנים וכך בערך כתב:
"מי שימצא את המכתב שימסור אותו למשפחתי.
אהובתי, האויב קרוב, אנחנו כבר שומעים את היריות שלהם. אני יודע שעוד מעט לא אהיה בין החיים. ברגעים אלה אני חושב עלייך, על שערך השחור והחלק ועל עינייך היפות.
אהבתי אותך וחיכיתי שאחזור ונתחתן. חביבתי, אני מתחנן אלייך שאחרי מותי תינשאי ותחיי חיים מאושרים.
אני חושב על אבי, הוא זקן וחולה ולבו לא יעמוד בכאב של הבשורה. אנא ממך, היי לצדו אחרי שיודיעו לו, נחמי אותו, אל תעזבי אותו לרגע.
גם אמי..
אני נאלץ להפסיק עכשיו...."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה