בעיר קסומה של טירות ומכשפים,ישבנו על פרגולת עץ הבמבוק ומולנו נהר .
זה היה אחד מאותם רגעים שלרגע הרגשת, נפתחת ונשפכת כמו לבה רותחת לתוך נשמתי. סיפרת לי על הכול, על התינוק שהמתת, על הפסטיבל בחורף אירופאי בו היית על סף טירוף ולא היה מי שיושיע, על זה שבכית כול יום במשך שנים ושאת רוצה שלווה, על המועדונים הקודרים בנוטינגהם בהם עשית כול סם אפשרי עד שגופך קרס לתוך עצמו .
ולרגע בתוך הלילה השחור ההוא בין מדורות שסביבן היפים מנגנים ,ראיתי אותנו מתהלכים בתל אביב בשדרה, ביום אביבי בו הסערות הפנימיות שלי ושלך ביטלו אחת את השינייה בידיוק כמו זרם חשמלי של פלוס ומינוס- היינו לאחד.
אבל בבוקר ההוא בו לפתע קפאת והתרחקת, נותרתי שוב לבדי, חיה פצועה שמשוועת לעזרה.
יום אחד אסתכל על עיניה התכולות של בתי ועל חיוכה הקטן, ואדע שפאי הייתה רק לאגדה..
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה