פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 132 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-6 חודשים הרפתקה בהימאליה עמנב
הרפתקה בהימאליה
עמוס נבו
עשיתי את דרכי במעלה ההר. השארתי מאחורי את צילם הנעים של עצי המחט, והשמש קפחה בעוז. השביל נפרש עתה בין סלעים כבירים, בשטח צחיח למדי, למעט כתמי ירוק פה ושם.
"מה אני עושה פה?", חשבתי לעצמי. "בשביל מה לקחתי על עצמי את 'מסע החגור' הזה?"
הכל התחיל בשיחה בדהרמסאלה, עם שלושת ידידיי האמריקנים הצעירים, מחיל השלום של קנדי.
"היינו פה באגם קטן, שמימיו קרים כקרח, ואי אפשר להיכנס אליהם כלל", אמרו לי.
"כן?" אמרתי בהתרסה, "אני אוכל בכל זאת. שחיתי בבריכה של חורשת טל, שמקבלת את מי הפשרת השלגים בחרמון, ואוכל גם כאן".
"לא כדאי לך לשחות באגם, המים ממש מקפיאים", אמרו לי, "אך כדאי בכל זאת לבקר. האגם יפהפה".
הם יעצו לי בתבונה, אך אני לקחתי את דבריהם כאתגר – מימי ההימאליה יותר קרים ממי החרמון?
והנה אני בדרכי לאגם, עוקב אחר הוראות הדרך המפורטות שנתנו לי חבריי. התיישבתי לנוח בצל עץ נמוך ובודד, פרקתי מעליי את התרמיל, וגמעתי בצימאון מן המימייה. התענגתי על המנוחה ועל הרוח הקרירה יחסית, שליטפה אותי וייבשה את הזיעה. על פי תיאור חבריי האמריקנים, נותרה לי עוד כשעת הליכה אחת בלבד.
הגעתי אל "מקדש מעט" בצד הדרך – בליטת סלע צבועה באדום, מעין שיווה לינגם טבעי (סֽוׇיׇמֽבּֽהוּ), מוקף מסביב במעגל של אבנים. היה זה הסימן, שמעבר לגבעה הקרובה נמצא האגם "שלי".
ברכתי את האל שיווה במחוות אׇנֽגׇ'לי, והמשכתי בדרכי.
עמדתי בראש הגבעה ונהניתי ממראה משטח המים הכחולים שנפרש מתחתיי. גודלו של האגם לא עלה בהרבה על גודלו של מגרש כדורגל, ומימיו היו כחולים מאד ונצצו כמראה, שמרצדים עליה זהרורי זהב.
החשתי פעמיי, משתוקק לחוש את קרירות המים על גופי.
לא הייתה נפש חיה בסביבה. התפשטתי והטלתי את עצמי אל המים. ניסיתי לשחות, אולם נשימתי נעתקה - המים המתעתעים היו באמת "קפואים". הרגשתי שעוד רגע אני צולל פנימה אל תוך הכחול היפהפה, ולא עולה יותר.
בשארית כוחותיי חזרתי אל החוף, מתנשם ומתנשף.
הייתי צריך לדעת טוב יותר. הייתי כבר בן עשרים ושבע, בוגר אוניברסיטה, והייתי חייב לבדוק את המים בטרם נכנסתי, במיוחד לאחר שהוזהרתי. אך חטאתי בחטא היוהרה, "היבריס", או כפי שהיה נהוג לומר בזמני – "שוויץ".
עשיתי לא מעט שטויות במהלך מסעי בהודו, אך נראה לי שזו הייתה המסוכנת ביותר. כמו במקרי השטויות המסוכנות האחרות שיצאתי מהן בשלום, חלף במוחי הפסוק מתהילים קט"ז, 6 – "שומר פתאים ה'....".
{הסיפור לקוח מתוך ספרי "אל מקורות הגנגס", המתאר את מסעי הראשון להודו בשנות הששים של המאה הקודמת}.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
