פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1408 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים קפה של בוקר א.מ.
היא הרגישה מושפלת, ככה נעמדת עם כפית בידה, כשהכוס כבר בכיור, שפוכה, והבוץ השחור ניגר ממנה מטה לביוב... הרגישה כאילו היא כמו הקפה, נעלמת אל תוך הלא כלום הזה, לפתח הכיור שהוביל לביוב המטונף שהשמיע קולות צחקוק לעומתה. כולן הביטו בה, והיא חשה כה מובכת. איילת הביטה בה וחיוך מרוצה מרוח על שפתיה. היא ניצחה. לא היה ספק בכך.
קראו לה מיכל, והיה זה היום הראשון שלה בעבודתה בבית החולים.
התחלה חדשה, ראשונה, ואחרונה בשרשרת המזון.
היא התכוונה לקום מוקדם הבוקר, אבל השעון לא צלצל, או שכן והיא לא ממש התעוררה. החברות שלה חגגו איתה את הסוף וההתחלה החדשה והותירו אותה מותשת ומבושמת אלכוהול במיטה לבדה. היא קמה בבוקר במהירות, מדלגת על הקפה בבית מתוך הנחה שתספיק לשתות ביומה הראשון במחלקה, והנה כאמור התבדתה.
עם הגעתה למחלקה הכירורגית ישר ננעץ בה מבט חמור סבר של אחד המתמחים הצעירים, כזה שרק אתמול למד להתגלח ועכשיו בחר להתגלח עליה ככל שיכל.
שמו היה ד"ר נועם הרשקוביץ. נועם, היא חשבה... שם קליט.
הוא הסביר לה בנועם, כשמו, שזה לא מקובל, להגיע ככה, באיחור, ושתיגש מהר לישיבת הבוקר. לה היה נראה כאילו הוא ציטט אמירות נוזפות שנאמרו לו יותר מפעם אחת.
היא שתקה וחייכה, הנהנה באדיבות, ונכנסה איתו פנימה לישיבה כשהוא מציג אותה בפני כולם כסיבה בגינה אף הוא התעכב ואיחר מעט.
הייתי צריך להראות לה איפה...
היא תלתה בו עיניים נוגות, בד"ר הרשקוביץ שכבר לא היה לה לנועם. לא הבינה כיצד נבגדה על ידי מישהו שטרם הכירה, והתיישבה לה בשקט במקום שנותר פנוי מאחור.
הקיר הלבן, הקר והמנוכר היה לה למשענת, והיא פזלה לצדדים, סוקרת את מי שסביב...
אף לא פרצוף אחד מוכר, וכולם חמורי סבר, ומדי פעם יש את השמנמן הזה שמשחרר איזו אמירה מעל הכרס שגורמת לו ולזה שלידו לצחקק בשקט.
המתמחה שטען שלא ישן כל הלילה, היה נראה עירני מתמיד, לאחר מקלחת ומוכן כבר ליציאה, והיה נראה לחוץ יותר ממנה. משהו בה אמר לה שהוא קיווה יותר מכולם שישיבת הבוקר תגמר היות וכבר תכנן תכנונים לאינספור ליום הקרוב. אצבעותיו נקשו וטפפו על השולחן בחוסר סבלנות מופגן, אבל הוא היה מאופק, כמוה. למרות שחשה שהיה מסוגל להתפוצץ.
מבטיהם נפגשו לרגע, בזמן שמנהל המחלקה העלה בינו ובין עצמו תהיות על ניהול כזה או אחר של חולה שהיה יכול להיות אחרת, בייחוד אם הדברים היו בתקופתו... אבל לא, הזמנים והדברים השתנו, והמתמחים כבר לא כמו פעם, אמר... נכון? זרק את השאלה לחלל החדר ולא קיבל מענה של ממש.
המתמחה התורן חייך והרים את כוס הקפה אל שפתיו ולגם מעט.
היא הביטה אליו בתשוקה, והוא התבלבל ממבטה, ועיניו נעו ממנה ואל כוס הקפה ששתה, ספק במבוכה, באי הבנה. היא רצתה קפה... כבר חשה כיצד מעקצץ לה בפה.
כבר הייתה רגילה לזה, מהימים והלילות חסרי השינה בהם לא עצמה עין אל מול ספרים עבי כרך ומעלי סימני שאלה. מאותה תקופה של לימודים בצוותא ולחוד למבחנים כה קשים, ואילו עכשיו, משהו בה קיוווה לחזור לשם, לישן ולמוכר, ולכוס הקפה שליד.
הישיבה הסתיימה וכולם התפנו לעיסוקיהם, אך אותו ד"ר הרשקוביץ עצר אותה ורופא צעיר נוסף מללכת. טוב... אתם חדשים פה וזה היום הראשון שלכם, אמר.
היא רצתה לשאול אותו איפה אפשר להכין קפה, והוא הקדים אותה ואמר שיראה להם איפה אפשר, אבל לפני כן פרש את משנתו המייבשת ולמודת חוסר הניסיון על פני רבע השעה הקרובה.
משהו בתוכה בז לו. היא הביטה לכיוון הסטאז'ר השני שישב לידה. הוא היה נראה בטוח בעצמו, ופניו לא מסגירות את אשר חש בפנים.
אז בואו איתי, אמר ד"ר הרשקוביץ וערך להם סיבוב במחלקה כאילו הייתה היא אך ורק שלו, והם עוקבים אחריו ככלבים ממושמעים, ומבטים סקרנים מצוות המחלקה ננעצו בהם.
נעים מאד, מיכל, אמרה והושיטה יד לסטאזר שלידה. יואב, ענה, ומיד נענו שניהם במבט זועף של ד"ר הרשקוביץ שהוביל אותם. שיחות אחר כך... יש עבודה.
בקצה המסדרון עמדה אחות ועיניה נעוצות באופן בוטה בחבורה שהתקדמה לעברה. זו הייתה האחות אחראית המשמרת והיא עמדה במרכז המסדרון, שולטת, עושה עצמה כאילו לא שמה לב שהם מתקרבים אליה, וממשיכה בעיסוקיה מול המחשב הנייד והתרופות הקבועות. קראו לה איילת.
דוקטור, הפסיקה אותו באמצע ההדרכה במסדרון, חסרה לי הוראה לתרופה כאן אצל מר כהן. כבר אמרתי לך קודם ולא עשית את זה.
אמרתי לך שאעשה את זה, ענה לה בנועם.
נו? אמרת ולא עשית. מה חדש? הצליפה בו.
אל תדאגי, ההוראה תכתב, ענה בצורה סבילה על מנת להמלט מפעולה, והתרחק משם כאילו הדיון תם.
אני לא נותנת תרופה אם זה לא כתוב, ענתה בקול אחריו, והמשיכה לנוע עם עגלת התרופות והמחשב הנייד במסדרון כמשחרת לטרף.
ודוקטור... תסביר להם על הקפה, כן? קראה אחריו.
קפה... היא כל כך רצתה קפה. עם סוכר... הרגישה את הלשון שלה יבשה. צמאה. ואת כאב הראש הקל מאתמול.
זהו חדר הצוות, הכריז ד"ר הרשקוביץ ונתן להם להציץ פנימה. היו שם ארבע כיסאות וכולם היו תפוסים. אחיות המחלקה ישבו להן בניחותא ולגמו מכוסות קפה מהביל. לפני שהספיק להסביר, נדחפה מאחור איילת האחות והסבירה כך שלא ישתמע לשתי פנים: "רק המים החמים שייכים לכולם, כי זה מהמכונה. ויש קפה של האחיות, אז אל תגעו בו!"
מיכל הביטה בד"ר הרשקוביץ מעט מבולבלת... והוא כמו קרא את מחשבותיה.
אני אישית לא שותה קפה, אבל יש כמה רופאים שיש להם את שלהם בארון.
בארון!? חשבה לעצמה. והרי גם לה יש קפה בארון... בבית!!! ואילו עכשיו היא מרחק 27 דקות נסיעה בפקקים מאותו קפה מנחם.
מה תעשה? חשבה לעצמה. איפה הקפיטריה? העזה לשאול, ונענתה במבט נוזף מזה שכבר לא היה לה לנועם, כשמו.
לא יהיה לכם זמן לקפיטריה, ענה בקצרה.
היא תלתה עיניים מיואשות ביואב שלא הסגיר תחושותיו.
יש שאלות? שאל ד"ר הרשקוביץ ולא המתין למענה. עכשיו בואו ואראה לכם מה אתם צריכים לעשות.
לפני שהספיק להמשיך בדבריו, צלצל ביפר שהיה בחגורתו, הוא הביט בביפר כאילו ראה אותו בפעם הראשונה, בדרמטיות מעושה, אולי כדי להרשים את עצמו, שכן אותה כבר לא הרשים כלל. בוא איתי, פקד על יואב שנמתח כחייל ועקב אחריו במהירות, כששניהם מתרחקים ממנה במעלה המסדרון.
ברוך שפטרנו, חשבה לעצמה וחזרה לחדר הצוות שהעלה קולות צחוק ושיחה קולחת.
היא נכנסה פנימה ובבת אחת נשתתקו כולן. איילת האחות גם הייתה שם. נראה שהיא הובילה את השיחה שרק הופסקה לפני רגע.
בוקר טוב, בירכה מיכל את השוהות בחדר, נמנעת מלהביט אל האחות איילת שעמדה שם במרכז החדר, בעמדת שליטה החולשת על כל הגזרה.
איילת היסתה במבטה את האחיות האחרות ומיכל לא נענתה חזרה בברכה.
בוקר טוב, ענתה איילת לבסוף, במעין לחישה שרק מתחה את השקט הדרוך.
מיכל היססה לרגע, ולבסוף הלכה לה לארון שמעל הכיור, חשבה שאולי שם תמצא לעצמה כוס לשתיה.
ומי את? שאלה האחות.
אני מיכל, ענתה.
לא.. לא... ענתה האחות בביטול. מה את? סטודנטית?
אני סטאזרית, ענתה והמשיכה בשלה מעט חוששת, והוציאה כוס חד פעמית וכפית מהארון.
וככה לימדו אותך להכנס? בלי לבדוק אם את מפריעה? באמצע שיחה?
אני מצטערת... ענתה.
מול עיניה נחה קופסת קפה קטנה וקופסת סוכר. הרגישה כאילו הייתה עכשיו בשדה מוקשים וכל תנועה שלה עלולה לפוצץ הכל.
היא פתחה את קופסת הקפה וארומת הקפה מילאה את נחיריה, לרגע הרגישה שוב חיונית ובעלת כוח. הרגישה חיות... ומבלי משים שמה לה כפית גדושה בכוס שבידה.
לכמה זמן באת? הצליפה בה האחות.
מצידי ללכת עכשיו הביתה, חשבה לעצמה כשכוס הקפה בידה.
היא נעמדה בחדר מול איילת, והריחה מעט את הקפה שבכוס. היה לו ריח טוב. שחיזק אותה. היא שתקה ולא אמרה דבר.
אז ככה זה אצלכם בבית ספר לרפואה? מלמדים אותכם לא להתייחס לאחיות? התריסה כנגדה איילת. ולקחת קפה ככה בלי לבקש רשות?
היא שאפה עוד קצת מהארומה אל תוכה, ונעמדה מולה.
אני פשוט מעדיפה שלא לענות לך, אמרה מיכל ונעה למיכל המים החמים. את פשוט מתנהגת בצורה גסה ולא אדיבה, אמרה ומילאה את הכוס. תחשבי שהיית במקומי, יום חדש בעבודה חדשה... וזו קבלת הפנים שאני מקבלת ממך. לא בקשתי להיות חברה שלך, ולא בקשתי דבר, אמרה ושמה כפית סוכר בקפה המבעבע. אני מבינה שזה מבאס אותך שאני רופאה ואת אחות ואת תצטרכי בסופו של יום לעשות את מה שאני אגיד לך. היא ערבבה את הקפה בכפית שבידה והוסיפה: אבל את יודעת שמבחינתי, האמת שממש לא אכפת לי...
איפה את? קטע אותה ד"ר הרשקוביץ בדבריה. אני מתקשר אלייך כבר שעה ואת לא עונה. שיט... נזכרה. היא שמה את הטלפון על שקט בזמן הישיבה.
צריכים עזרה בחדר ניתוח, עכשיו!!! לכי תהיי רטרקטור, נזף בה ולקח את כוס הקפה מידה. לזה יהיה לך זמן אחר כך, אמר ושפך את הכוס לכיור.
היא הרגישה מושפלת, ככה נעמדת עם כפית בידה, כשהכוס כבר בכיור, שפוכה, והבוץ השחור ניגר ממנה מטה לביוב... הרגישה כאילו היא כמו הקפה, נעלמת אל תוך הלא כלום הזה, לפתח הכיור שהוביל לביוב המטונף שהשמיע קולות צחקוק לעומתה. כולן הביטו בה, והיא חשה כה מובכת. איילת הביטה בה וחיוך מרוצה מרוח על שפתיה. היא ניצחה. לא היה ספק בכך.
כמה דקות לאחר מכן הייתה כבר רחוצה לניתוח דחוף. מסתבר שמישהו הגיע למיון עם כיב שעשה פרפורציה. כנראה כוס קפה אחת יותר מדי...
המנתח היה נשמע אדיב, והסביר לה על כל צעד וצעד בניתוח. היא רק חשבה על כך שהיא צמאה כל כך, ועייפה עוד מאתמול, ועל כך שכל כך חם לה עם בגדי חדר הניתוח והחלוק וחבל שלא הורידה שכבה אחת לפני שהתרחצה לניתוח, אבל מצד שני, מתי היה לה זמן? חשבה לעצמה, הרי אפילו זמן לקפה לא היה לה.
המנתח חייך אליה, או לפחות הביט בה בעיניים מחייכות, חשבה כשניסתה לקרוא את פניו תחת המסכה. היה לה חם, ומעיק...
הוא התעניין בשלומה.
את בסדר? שאל בקול מעט מהוסס והיא ניסתה להשאר חזקה, מנסה למשוך בכוח את הרטרקטור שיוכל להמשיך לעבוד בניחותא. לא נשאר לנו הרבה, עוד קצת, אמר בניסיונו לעודד אותה. ברגע האחרון לפני שנפלה ניסתה לומר שהיא מרגישה חלשה, מסוחררת, שבא לה להקיא. מישהו תמך בה מאחור עזר לה לשבת. אחר כך הכל היה מעורפל, והביאו מיטה, והיא נשכבה עליה מעולפת, מטושטשת וצמאה. בזוית העין ראתה את המנתח מביט אליה לסירוגין, מתעניין בשלומה וממשיך לנתח, עד שהוסעה מיטתה והיא הוצאה מחדר הניתוח למנוחה במחלקה.
זו משלכם? אמר הסניטר שהוביל את האלונקה חזרה למחלקה. איפה את רוצה שאשים אותה?
מה קרה לה?
לא יודע... אמרו לי שהתעלפה בחדר ניתוח.
היא ניגשה אליה, ומיכל הביטה בפניה של איילת שחייכו לעומתה: מה קרה חמודה? קצת דם וכבר עושה וזו וגאל?
מיכל שתקה. לא פתחה את פיה כי פחדה להקיא.
היא הובלה במסדרון עם הסניטר, איילת מובילה בראש ומכריזה על בואה.
עכשיו ידעו כולם - יש סטאזרית חדשה במחלקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים אהבתי מאד מאד.הקפה כמו הארץ המובטחת-בעיניך תראה ושמה לא תהיה! דן-1
ואפרופו קפה - אני שותה את שלי עם אניס טחון,כדי להתעורר ממש.
למה אין בארץ מטעי קפה אם היא הארץ המובטחת:)???
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-8 חודשים סחתיין על האניס - נשמע מעניין א.מ. (ל"ת)
-
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים זה היה קפה של בוקר לא יותר.. גדול !! (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים תודה רבה א.מ.
-
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים יפה מאוד.. מאוד.
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים בכיינים כולם א.מ.
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים ממש לא בציניות. להיפך - הכי ברצינות. (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים בכיינים ?
תקופה לא קלה. ולא פשוט להיות בסוף שרשרת המזון של הרופאים... כשאתה כמו "מכבה את האור ומוציא את הזבל". לא?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים הכל מאבקי כוח. כל אחד אוכל את מה שבישל. א.מ.
התגובה שלי הייתה צינית. והסיפור הוא רעיון לסיטואציה קיצונית שאני מניח שהסיכוי להיווצרותה שואפת לאפס.
נתחיל בזה שאין דבר כזה להתחיל בוקר בלי קפה.
מצחצחים עם זה שיניים...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים מי כמוך יודע... (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים :) (חיוך כהה שיניים מקפה) א.מ. (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
