הרגע הזה,
כשכל מה שאתה יכול לראות זה רק אותו הדבר,
מקיף אותך מכל הצדדים.
רק חום וחום ועוד חום.
אתה לא מצליח לפרוץ את זה, כי יש משהו שמונע ממך זאת.
אתה מקשיב למה שאתה צריך לעשות, גם אם כל נשימה שאתה לוקח מרגישה כל כך קלושה וכל נשיפה מרגישה כאילו היא מהדהדת מסביבך בחלל הקטן, עוטפת אותך.
אתה לכוד.
אתה לבד, אבל לא עצם העובדה הזו הוא מה שמציק לך, אלא ההרגשה.
ההרגשה שהתחושה הזאת היא אין סופית.
שהתחום שלך ישאר לעד צר וקטן כקופסא.
זמן התפוגה אינו ידוע, אין תאריך, אין יום, אין שעה.
אי ודאות.
אתה כלוא בתוך הנפש שלך.
המחשבות שלך תמיד יעסקו במחסור באוויר, ברצון לפרוץ ולצאת.
בלי הסחות דעת.
לא משנה כמה תחשוק בהן.
כי אין מחשבות תקינו כאשר מגיבלים אותן.
המחשבות יהיו צרות כמסדרון, נטולות אופקים, כלואות בין קירות תא גבוהים.
לעולם לא תדע מה יש מעבר, לעולם לא תדע מה אתה מפסיד.
לעולם גם לא תדע מה אתה מרוויח, כי העולם שבחוץ הוא אינו מושלם.
אולי המקום הזה הוא המקום היחידי בשבילך.
אולי אתה מקום דווקא במקום המוסתר, אולי אתה צריך להרגיש כלוא.
אולי המחסור באוויר הוא הדרך היחידה לקבל אוויר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
