היא אהבה את האוויר והשקט של חמש לפנות בוקר, כשכולם עוד קוברים את עצמם עמוק מתחת לשמיכות ופנסי הרחוב כבויים. אור השחר מתחיל לבצבץ אט אט מאחורי צמרות העצים, מטפס למעלה.
היא אהבה את היכולת לראות, אבל גם את המעטה היפיפה של השחר עם החושך העדין והניחוח הטהור.
היא התיישבה על הנדנדה בחוץ, מרימה את רגליה ומשעינה את ראשה לאחור.
למה את חייבת לסבך הכל? היא שאלה את עצמה בתסכול.
העצבות עוטפת אותה, מאיימת לחנוק.
היא שנאה את הדחף בתוכה להרגיש את האכזבה שלה ולהעמיק לתוכה, לחפור בתוך דברים כאובים. במקום זאת, היא שלפה סיגריה מהחפיסה הקבועה שהייתה לה בחוץ, מן הרגל שמפתחים כשקמים כל יום בחמש לפנות בוקר ושוכחים את חפיסת הסיגריות בפנים. היא הדליקה אותה ושאפה את העשן המריר אל תוך הריאות, מביטה רחוק אל עבר השמש העולה.
היא רצתה לעצור את השמש, להרוויח עוד קצת זמן לפני שתיאלץ להיכנע לאור המסנוור ולהיכנס פנימה.
כל בוקר אותו סיפור… את פשוט לא מצליחה אף פעם.
היא השפילה את מבטה אל הסיגריה וצמרמורות חמורות עוברות בתוכה.
למה את אף פעם לא מצליחה כלום?!
היא רצתה להכות משהו, להוציא את העצבים האלה שזרמו בתוכה בקצב מפחיד.
היא רצתה לצרוח, לשחרר את הדחף שלה לבכות.
היא רצתה כל כך הרבה דברים, אבל הגוף שלה רק ישב שם, מקופל בתוך עצמו ושותק.
היא לא בכתה, היא לא צרחה, היא לא הטיחה את ידה בקיר.
היא רק ישבה שם כמו בול עץ חסר תועלת, היא ישבה שם ממורמרת בלי היכולת לעשות כלום.
ציפורים החלו להתעורר מסביבה, מצייצות במקצב מורת עצבים.
והיא רק ישבה שם, חסרת אונים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
