הגענו לנתב"ג עם תרמילים גדולים ודחוסים בכל סוגי הלבוש שהעלינו על הדעת. לא ידענו לאן אנו טסים, אם למקום קר או חם. מיכל לבשה עליה שמלה צבעונית ופרחונית שקנתה פעם בשינקין, ופרח כתום ענק על הראש. אני לבשתי ג'ינס פשוט וסוודר עם צווארון, ונראינו שנינו הכי לא קשורים בעולם.
איש גבוה ודק חיכה לנו בטרמינל עם השלט ועליו שמותינו.
"האו אר יו?" שאל אותנו בחיוך בריטי לבבי ואנחנו חייכנו חזרה. מיכל הייתה כולה בתוך הקטע, מבחינתה החופשה כבר התחילה. אני לעומת זאת הייתי חשדן, לא ידעתי לאן אני נוסע ומה הולך להיות.
"סו יו פרובלי וונט טו נו וור יור גואינג, רייט?" הוא שאל וקרץ, ומיד הוציא מהתיק עלון עם תמונות של ים ושמש. "קנקון".
לא היה לי מושג איפה זה, חשבתי שזה שם של מדינה, אבל הסתבר שזו עיירת נופש במקסיקו. אנחנו צפויים לנחות, אחרי טיסה מאוד ארוכה עד קצה העולם, בשדה התעופה הבינלאומי של קנקון, ושם יחכה לנו זוג צעיר בשם ברטולי וקטיה, שני מקסיקנים חביבים שגרים בקנקון ועוסקים בהדרכת ספורט אתגרי.
מיכל צווחה משמחה, אני רק חייכתי. אין לי הרבה סימפטיה למקומות חמים ושמשיים. באופיי אני טיפוס קודר ואינטימי, ודווקא מקומות קרים יותר מדברים אלי.
עלינו לטיסה. היא הייתה ארוכה מאוד והייתה לי בחילה במשך רובה.
אבל לא היה לי מושג מה מחכה מעבר לנחיתה בקנקון...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
