היא נצמדת לקיר הלבן, מסתכלת על התקרה ומנסה לגרום לעצמה להתעלם מהצרחות המתגברות.
מתאמצת להתעלם מהגברים הצוחקים, מהקללות שמתעופפות באוויר בקצב מסחרר ואלוהים, שוב פעם אותן צרחות, "תעזבו אותי, בבקשה, תנו לי ללכת, אני אשתוק בבקשה" והבכי, כמה יבבות חלושות, כמה משיכות באף. "היא לא יודעת לשתוק זאת אה?" קול עמוק של גבר אומר בזלזול.
היא מתאמצת להרפות את אגרופיה הקפוצים, ידה שורפת מהחתכים, אך היא לא מייחסת לכך חשיבות.
הגברים צוחקים בקולי קולות, המוזיקה מהדהדת בכל החדר, אבל לא מצליחה לכסות על הצרחות, על הבכי.
תפסיקו, תפסיקו כבר
היא מרגישה את הדם שלה זורם בכל הגוף, את כל השרירים שלה מתקשחים בכעס, בזעם על כל הדברים שהיא לא יכולה לשלוט בהם, על כל הדברים שאין לה מה לעשות כנגדם.
"בבקשה, בבקשה" הצרחות הופכות ליללות, ללחישות נואשות ומלאות כאב.
"תסתמי את הפה כבר!" צעקה עצבנית נשמעת ומיד אחריה חבטה מצלצלת.
הלב שלה נופל לתחתונים כששקט משתורר מלבד המוזיקה הרועמת.
הצחוק מפסיק, היבבות פוסקות, רק המוזיקה מהדהדת וגורמת לה לרעוד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
