אמרתי לה שהתמונה הזאת מפגרת. עיגול שחור ברקע לבן, מה העניין בכלל? כל טמבל יכול לצייר עיגול.
היא אמרה לי שאני מפגר. ושאני פשוט לא מבין אומנות כי באומנות זה לא משנה איך זה נשמע או מה המילים או מה מצויר מה שמשנה זה איך זה גורם לך להרגיש.
רציתי להמשיך להתווכח איתה, הייתי מסוג האנשים האלו שתמיד חייבים לנצח אבל היום כבר לא היה לי כוח. עזבתי את הנושא. וויכוח מיותר.
חזרתי הביתה אחרי יום רע, ריבים מפגרים, מורים שצועקים, הורים אטומים.
ישבתי על הספה ומזגתי קורנפלקס כדאי לצפות קצת בטלוויזיה. קצת להשתיק את המחשבות הרעות.
הקורנפלקס כבר חיכה לי על השולחן והרעש של הטלוויזיה מילא את החדר ואולי קצת את הלב שלי, נעמדתי לקחת מהמקרר את החלב אבל לפני שהספקתי למזוג אותו הוא נפל לי על הרצפה ונשפך כולו.
עמדתי שנייה המום מכמה מזל רע יכול להיות לבן אדם.
עמדתי וצפיתי בחלב נשפך והרעש של הטלוויזיה כבר לא יכל באותו רגע למלות שום דבר.
ובזמן שראיתי את הטיפות האחרונות של החלב נשפכות על הרצפה פרצתי בבכי, יותר חזק משאי פעם הרשתי לעצמי.
יום מחורבן.
חלב מחורבן.
ואני, הבכיין הכי מחורבן פה.
וזה בכלל לא הגיוני הרי, לא בוכים על חלב שנשפך, לא?.
אבל טוב זה העניין באומנות זה לא איך היא נראית זה איך היא גורמת לך להרגיש.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
