בעודי עומדת בקופה ומעבירה מוצרים בחוסר רגש, נמשכה תשומת ליבי לדמותה של אישה צעירה וקטנה. עיניה היו כה כחולות, עד חוסר היגיון. "מוזר", מלמלתי לעצמי. היא התקרבה לעברי עם כמה פריטים בידיה ועברה דרך אנשים, אשר נראו מהצד כמכשולים, כאשר כל אחד שקוע בעצמו. היא הניחה את מוצריה באזור הקופה וחייכה, אך לא ממש אליי... הבנתי, היא עיוורת. אנשים עומדים מאחוריה, נדחפים, לכל אחד משנה התור שלו, וכמה שיותר מהר. ראיתי איך היא מרגישה כל רגע, מושיטה את הכסף בעדינות, מסתבכת קצת ולא נכנעת. מסביבה קולות נאנחים ומעוצבנים, שכלל וכלל לא שמים לב, לאישה עיוורת וקטנה, המנסה רק לשלם. רציתי לצאת, לשנות את קהל האגואיזם ששקוע בעצמו. אך, כל מה שיכולתי, זה לומר לה את הסכום, להושיט לידה עודף ושקית מלאה במוצריה, שאותם היא אפילו לא יכולה לראות. לא, לא חשתי רחמים, חשתי עיוורון, ולא עיוורון שלה, אלא עיוורון הסביבה, אשר נשארת דחוסה בתוך עצמה. אישה עיוורת וקטנה, שוב, התמודדה מול מכשולים, ומה אני? אני המשכתי להעביר עוד מוצרים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
