בא לי, פעם אחת, לסיים שיר באמצע.
לא שיר לא גמור, לא קטע לא מושלם, אלא שיר שמסתיים - באמצע.
כי בחיים הרי זה אף פעם לא נגמר,
זה תמיד ממשיך הלאה, תמיד יש המשך יבוא.
אבל לא. כי ההצגה חייבת להימשך, והשיר חייב להסתיים.
אסור לתת לו להביע באמת, להוות מדגם מייצג של המציאות.
שיר הוא מנותק. נפרד. נוגע כמעט, אבל תמיד עומד בצד. בפני עצמו.
שיר הוא מציאות משל עצמה, מציאות מושלמת, שחייבת להיות מסודרת, כי אחרת הרי אי אפשר.
אז יש חרוז מלא וחרוז חסר ופתיחה וסיום ומבנה וארבע שורות בבית ומשקל זהה.
ולפעמים זה טוב.
לפעמים זה בדיוק מה שצריך.
אבל לפעמים לא.
כי לפעמים שיר צריך להיות פשוט החיים. הוא צריך להיות מבולגן ורועש ועם חלקים פחות יפים ויותר יפים ובאורכים משתנים ואתה לא יכול לחזור אחורה אם כתבת משהו שהיית מעדיף אחרת ואי אפשר לתקן שגיאות כתיב ואין סימני פיסוק ותמיד זה יהיה חסר ולא ברור וזה אף פעם אף פעם אף פעם לא נגמר.
לפעמים שיר צריך להיות פשוט מכות אקראיות על מקלדת.
לפעמים צריך ששיר יכתוב את עצמו, כי הרי אף פעם אתה לא כותב את הכל. אפילו לא את החלק שלך.
לפעמים שיר צריך להפסיק באמצע, ולתת לקורא להשלים אותו, לבד, לנצח. רק ככה הוא לעולם לא באמת יסתיים. השאיפה לסיים, לסכם, לסגור את הפינה, לא ריאלית. זה לא צריך להיות ככה בעולם שלנו.
אז נכון, יש תחליפים. לפעמים... לפעמים הסימן המוזר של שלוש נקודות, שלא ברור מי האחראי עליו, עושה את העבודה. הנקודה, שתפקידה לסיים, לחתוך. זה סמלי קצת. לפעמים, לרוב, זה מספיק, מזמין אותך לחשוב, להתעמק, להשלים...
לפעמים - לפעמים אפשר לסיים בשאלה. ההיסוס, התמיהה, מסבירה שעוד לא הכל קרה כאן.
עוד לא הכל נפתר. עוד יש מה לכתוב, יש מה לחשוב.
אבל פעם אחת, רק פעם אחת, אני צריך לסיים שיר באמצע.
אולי בפעם אחרת...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
