מה אתה כבר יודע, הוא מפטיר, בנפנוף של ידו, כאילו הוא מסלק אותי ממנו, אתה רק ילד.
אני לא.
שנה מפרידה בינינו. שנה בלבד. תמיד נהגת בי בהתנשאות, מאז שאני זוכר את עצמי. נותן לי הוראות, דוחף אותי, מלגלג, מתנהג כאילו השנה הזאת הופכת אותך לטוב ממני. אתה בן שמונה עשרה. אתה כבר חושב שאתה יודע הכל. אתה עדיין רואה אותי בתור אחיך הקטן והמעצבן שעוקב אחריך לכל מקום.
אבל, תזכור, שאתה לא היחיד שצריך להתמודד עם ההורים המחורבנים שלנו. אתה לא היחיד שסבל מנטישה. הם עזבו אחד אחרי השני. קודם אימא. היא עזבה עם החבר שלה לצרפת. הבטיחה שתחזור בעוד שנה, ביקשה שנדאג לאבא.
אבא עזב שלושה שבועות אחריה.
אני לא יכול להישאר כאן, הוא הסביר, אני חייב להתאוורר. לתקופה קצרה. אתם מבינים אותי, נכון? שאני צריך לדאוג לעצמי?
אני שתקתי. אתה צרחת. אמרת את כל הדברים שאני לא יכולתי. אבא עזב בכל מקרה. השאיר אותנו לבד.
אתה רק ילד, אתה אומר, כי עוד לא הייתה לי חברה. אולי גם בגלל שאין לי הרבה חברים. אני נשאר הרבה בבית. קורא ומנקה ומבשל. אני ביישן. אני שקט. אני בקושי מוציא הגה בבית הספר.
אבל אני לא ילד. אני מבין מה קורה סביבי. כואב לי, כמוך, גם אם אני לא מראה את זה, גם אם אני לא משתף. כמו עכשיו. אני שותק. אני תשוש מכדי להתווכח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
