אלוהים, כמה שאת יפה. את גורמת לפרפרים להופיע בבטני. אני לא יודעת אם זה טוב או רע.
את מיוחדת. את נערית. את לא כמו הבחורות האחרות. את לא כמוני. זה מה שמושך אותי בך. השוני שלך מהשאר. הייחוד הזה שהופך אותך למשהו מעבר לבחורה יפהפייה.
שיערך קצוץ, כחול עז. את אף פעם לא מתאפרת. את גבוהה מאוד ורזה מאוד. את לובשת מכנסי ג'ינס ארוכים בעלי גזרה נמוכה וחולצות טריקו פשוטות, מעוטרות כיתובים שמוצאים חן בעינייך (האהוב עלי מביניהם הוא: נורמלי זה המשוגע החדש).
כשאנחנו הולכות ברחוב, את כורכת את זרועך סביב כתפיי. לפעמים אני רוצה שתנשקי אותי. לפעמים אני רוצה לנשק אותך. את לא אוהבת אותי בצורה הזאת. דיברנו על זה פעם. בכיתי אל תוך כתפך אחרי שאמרת לי שאת בכלל לא אוהבת בנות. את צחקת, ליטפת את שיערי ואמרת: "דיי, זה לא נורא. את יודעת שאני לא הפסד גדול."
את כן. מבחינתי ומבחינת כל אחד אחר שאת מסרבת לו. אני מקנאה בך על זה. כשאנחנו פוסעות ברחוב, אני יודעת שכולם מסתכלים עליך, מהופנטים ממך. אני בלתי נראית לידך. בחורים נועצים בך מבטים, מהופנטים למרות, ואולי בזכות, מראך הנערי, המוזר והבלתי מתאמץ. בניגוד אלי, שמתאפרת ולובשת שמלות קצרות וחולצות בטן, שנועלת עקבים, שגם איתם אני נמוכה ממך. לפעמים אני תוהה אם עדיין היית כל כך מיוחדת אם לא היית כל כך יפה.
אבל עדיין, הקנאה והאהבה והמשיכה שלי אליך, רגשי הנחיתות וחוסר הביטחון, את שווה את זה. הזמן בחברתך, זרועך סביב כתפיי, קולך העמוק והעדין המרדים אותי כשאנחנו נשארות ערות ומשוחחות עד הבוקר, השמחה שאת גורמת לי והדרך בה את גורמת לי לצחוק כפי שאף אחד אחר לא יכול, זה שווה את זה. זה שווה הכל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
