פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 210 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-1 חודשים החבר הכי טוב בודדה במערכה
אתה החבר הכי טוב שלי. מאז ומתמיד. אני אוהב אותך, באמת. לפעמים אני אוהב אותך כמו אח. במובן מסוים זה מה שאנחנו, אחים. גדלנו ביחד. אנחנו מכירים אחד את השני טוב יותר מכל השאר. אנחנו נאמנים אחד לשני, מגנים אחד על השני. אבל הבעיה היא, שאין אף אחד שיגן עלינו זה מפני זה. או לפחות, יגן עליך מפני.
אתה מכעיס אותי כל כך. אנחנו אמורים להיות חברים, לא? אז למה אתה שותק? למה אתה נותן לי להתייחס אליך כמו אל סמרטוט, לצעוק עליך לפני כולם, לקרוא לך בשמות, וכל מה שאתה עושה זה לסתום את הפה ולנעוץ בי מבט מלא עצב, מלא רחמים עצמיים, אני חושב שאתה מפחד ממני. מהתפרצויות הזעם שלי. אתה שותק או מתנצל אפילו שאין לך סיבה, אתה נושך את שפתך וקופא במקום, לפעמים אתה אפילו לא מעז להביט בעיניי. תגיד לי, ככה מתנהג חבר? אתה לא אמור לפחד ממני! למה אתה לא צועק, למה אתה לא דוחף אותי ומקלל אותי ומרביץ לי? למה אתה נותן לי לפגוע בך בצורה כזאת?
והחלק הגרוע ביותר הוא, שאני אוהב אותך. ואתה גורם לי להרגיש כמו האדם הנורא ביותר בעולם. כמו מפלצת. אבל אני גם שונא אותך. כי מה שהתחיל בתור ניסוי, נהפך למשהו גרוע בהרבה, למערכת יחסים חולנית בין שני אנשים שהיו פעם חברים קרובים, שסמכו זה על זה עם כל הסודות שלהם, ועכשיו, מה אנחנו? תראה למה נהפכנו. תראה למה נהפכת אתה. סמרטוט.
אני לא זוכר מתי זה התחיל. אולי זה היה ככה תמיד. אני מתעצבן, מתנהג לא יפה, ואתה מתנצל, או מבליג, והיחסים בינינו חוזרים להיות כתמיד. אבל אני זוכר מתי הבחנתי בכך לראשונה. לפני שנה. קבענו לצאת, ביטלת ברגע האחרון. ביום למחרת צעקתי עליך בכיתה, כל כך חזק שכולם עצרו והסתכלו. פניך היו אדומות ועיניך פעורות לרווחה. ניסית להרגיע אותי. אמרת לי שאתה מצטער, ושזה לא יקרה שוב. הבטתי בך, וקלטתי. קלטתי שזה תמיד ככה. אתה סופג הכל. תהיתי אם אכפת לך. תהיתי כמה רחוק אוכל לקחת את זה עד שתתפרץ.
בינתיים, זה לא קרה. אתה סופג. אתה בטח שונא אותי. אני יודע שאתה שונא אותי. שאתה פגוע ממני. ואני אוהב אותך, ואני שונא אותך. אתה מכעיס אותי, אתה מוציא את הצד הרע שבי. אתה הקורבן, אני הבחור הרע, ואני שונא אותך על זה. היינו אמורים להיות חברים. היינו חברים. ומה אנחנו עכשיו? עכשיו הגענו לנקודה ממנה אין דרך חזרה. או שתמשיך לסבול, או שתתנתק ממני לחלוטין. אני לא יודע מה עדיף. בשבילי, בכל אופן.
אני צורח עליך עכשיו. אני כבר לא זוכר איך זה התחיל. אבל כל המחשבות הללו עוברות בי באותו רגע, בו אנחנו עומדים בתחנת האוטובוס, ואנשים מסתכלים. ואתה שותק. אני מתפוצץ, אין סוף לזעם שגואה בי. ולפתע אני צורח עליך שאתה סמרטוט, ולמה לעזאזל אתה נותן לי להתייחס אליך ככה, ומה לא בסדר אתך, אף פעם לא אמרתי לך את הדברים האלה לפני, ואתה שוב קפוא במקומך כמו חיית טרף, ואני צורח עליך שתגיב, נו תגיב, תעשה משהו! ואני מתקרב אליך יותר מדי, ואנשים אחרים מתקרבים, צועקים, מתחילים להתערב, ועיניך הירוקות זוהרות ובוערות וכעבור רגע אגרופך מוטח באפי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה