טעון/ א.ד.ד.
אנחנו המפץ הגדול
הנה זה מתפוצץ
שוב ויכוחים על הכל
מקיצון לקיצון אין הסכמה
דת, מדינה או אולי משפחה?
כעת חיים בתוך מטען אטומי
הוא מתפוצץ כשאין מספיק
תשומת לב.
שלי שלך או של מישהו אחר.
כל שניה זורקים אחד לשני
מעירים לי, אני מעיר לך
מה אם איזה הארה במקום
משהו מלוכלך.
את מוציאה הכל על המקלדת
בוואטסאפ במקום לדבר,
את כותבת.
אותי זה מעצבן.
שוב תסכול טעון בהרבה מילים
שאין בכוחי לבטא
שוב מחלחלת תמיד התחושה
אותי לא יבינו!
בבקשה!
ואז גם חוזר הניגון הקבוע
אני לא בסדר, אולי זה גם נכון
הרי שוב, מתוסבך עם עצמי
כמו הסכסוך במזרח התיכון.
בסוף מתנחם.
זוהי בסך הכל תקופה
הכל יעבור,
בתקווה שזו המלחמה האחרונה.
אפילוג
אומר לעצמי אני אוהב ומאמין
האהבה עבורי זה כמו קטמין.
עם התסכול מגיעה האנחה
מעיף בך מבט ונושם לרווחה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
