היה לי חלום עליך. סיוט. חלמתי שאני משתגעת.
הסיוט היה המשך למציאות. כמו חזיון. קפיצה לעתיד. השדים ששלטו בי בסיוט, השנאה, הזעם הבלתי נשלט, אלימות מתפרצת, תחושת נחיתות, הם לא זרים לי, אתה הכרת לי אותם. ניצלת אותי. את חוסר הביטחון שלי והאהבה המסנוורת שלי אליך. אני שונאת אותך עכשיו. אומרים שהגבול בין שנאה לאהבה דק. אני מרגישה את זה. למשל, כשזיכרון שפעם הציף אותי באושר עולה בי. עכשיו הזיכרונות הללו מפתלים את בטני בכאב בלתי נסבל.
בסיוט שלי, צרחתי. קיללתי. בלי הפסקה. צרחתי ובכיתי והתחננתי שתפסיק להסתכל עלי כאילו אני לא שווה כלום בעיניך ושתפסיק להיות אדיש כל כך בזמן שאני מאבדת את השפיות -
אני מזכירה לעצמי שזה היה חלום, סיוט. שזה לא באמת קרה. במציאות, אני לא אתן לך את הסיפוק.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
