פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1348 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים על שקרים ונשיכות ארנבים I.V olokita
עד שלא תראה דם אל תאמין להם. גם אני לא האמנתי.
ובשעה שליטרים מהנוזל האדום והחמים הזה היו נעלמים כבר מגופי הקטן, ניגרים על רצפת הכניסה לבניין באין מפריע וסחרחורת עזה החלה משחקת בראשי, ממש שניות לפני שצנחתי אל הקרקע – נזכרתי להאמין.
כך למעשה נגמר הסיפור שלי באותו הבוקר מול דלת המעלית הפתוחה. ואולי, אילו רק הייתי נוטה להאמין לכל אותם השקרים שסיפרו לי המבוגרים, יתכן והיו הדברים נגמרים מעט אחרת. אך אני התמדתי להתעקש איתם. ובמיוחד שמחתי לדבוק בעובדות – שארנבים לא נושכים, שמבוגרים משקרים ככה סתם ושבכל מעלית מסתתר גם חור קטן וקסום. כזה מן עיגול שחור ועמוק שתקוע לה שם גבוה, על דלת ימין.
בפעם הראשונה בה הבחנתי בכלל בחור הזה הייתי בן עשר, בדיוק התקופה בחיי בה נגמלתי מהרגליי הרעים והתחלתי ללכת בראש זקוף. עד אז אבא תמיד היה נוזף בי שאפסיק עם זה כבר, "רק תפרנים וטיפשים הולכים עם הראש ברצפה, לחפש הזדמנויות" היה חוזר ואומר אבל אני לא האמנתי. 'הדברים המעניינים ביותר בעולם הם אלו שנפלו לאנשים מהכיסים' הרהרתי ביני לבין עצמי כמו מצדיק מעשיי. אבל בין מחשבות למעשים, בסופו של דבר חדלתי ממנהגי שהרי החגורה של אבא חזקה מעט יותר מכל אמת או מטבע של חצי שקל שיהיה דבק בעקשנות אל אספלט הכביש.
"אבא" ביקשתי להסב את תשומת ליבו אל החור הנעוץ אל דלת המעלית. אבל הוא רק העיף מבט קצר למעלה ומיד הישיר מבטו אלי והוסיף בכעס שאני כנראה זקוק למשקפיים, כי אין עליה דבר פרט למעט לכלוך שדבק בה.
בקיבוץ שלנו לא היו מעליות. תמיד היינו הולכים ברגליים יחפות על חולות מישוריים ואספלט רותח. וכשחזרתי שנה לאחר מכן לביקור מנומס בעיר הגדולה, הספקתי כבר לשכוח מהחור הזה שהיה לה בדלת. אבל הוא היה שם. תחילה נזכרתי בנוכחותו במעלית הבניין של סבתא, אחר כך בזאת שהובילה אל החנות בקומה הכי גבוהה בקניון. וזה הזכיר לי את הסיפור על הארנב ואליסה, בארץ הפלאות. אז נשבעתי לעצמי שאבדוק אותו, את החור במעלית שיש לסבתא בחדר המדרגות. וכשחזרתי בערב אל הבניין שלה, נעמדתי על קצות אצבעותיי ומשכתי את גופי גבוה גבוה עד כלות יכולתי, אז הנפתי את יד ימין ופשטתי מתוכה אצבע אחת דקה שנמתחה רחוק מאוד ממני. בהיסוס קל קרבתי אותה עד פני החור שבדלת מבלי שתיכנס, כמו מרחפת מעל ומחכה לזמן המתאים ביותר עבורה. ליטפתי את שוליו של החור והם חלקים, נעימים יותר מכל דבר אחר שהרגשתי בחיי. 'ניגוד מוחלט לחספוס המתכת הקרה של הדלת עצמה' שמחתי פתאום. רעש צעדים תכוף נשמע במבואת הכניסה לבניין בדיוק בזמן בו כבה עליי האור. סימן אדום בוהק נצנץ מאחד הקירות בבניין, כמו היה מתחנן שאלחץ עליו להאיר שוב את פני הקומה. ירדתי חזרה אל הרצפה מלוא כפות רגליי ובצעדים איטיים ובטוחים ניגשתי עד אליו להדליק מחדש. מגע יד זרה נח על גב כף ידי ונשימות כבדות בריח הבל פיו המעושן של סבי המת חדרו אל נחירי. לפתע נדלק האור מבלי שעשיתי דבר בעצמי לשם כך, "אמאלה" צעקתי מבוהל במלוא גרון אך דומה שהוא נבהל מכך עוד יותר.
"ילד. אתה לא יודע שאסור להבהיל אנשים מבוגרים? אנחנו מתפגרים בקלות" נזף בי איש זקן ומיד השתעל והניח יד אחת על חזהו זמן שהשניה כבר מנופפת מקל הליכה קטן באוויר. התנצלתי מעט והשפלתי את ראשי בבושה.
"לחכות לך?" הוסיף הזקן שאלה קצרה רגע אחד אחר כך ומיד כבר היה עומד בפני דלת המעלית הסגורה ואור ירוק קטנטן מהבהב מעליו כמסמן שקרבה היא מאוד.
"כן, תודה" עניתי בנימוס, 'גם כך כבר מאוחר וסבתא תדאג לי אם לא אשוב בזמן' שכנעתי את עצמי.
"מה עשית שם לבדך?" הפתיע הזקן בשאלה ודלת המעלית כבר נסגרה מאחורינו. עתה היינו שבויים יחדיו בין דפנות קופסת המתכת. המעלית החלה לטפס באיטיות אל הקומה הבאה וליבי החל לפעום בחוזקה. שמעתי כבר לא פעם על אותם הזקנים שמחפשים אהבת צעירים כמו זו שיש לי להציע, 'גם אל הקיבוץ הגיע פעם אחד שכזה' נזכרתי בדברים ששמעתי בעבר. "אני רק הסתכלתי על החור שבדלת המעלית" גמגמתי בקול חלש.
"חור? איזה חור?" שאל המבוגר וקירב אלי את פניו המקומטות כדי להיטיב ולשמוע, "אני מעולם לא ראיתי חור בדלת המעלית" הוסיף הזקן בכעס רב ומיד החל במילמול חסר כל פשר בשפה שכלל לא הבנתי. "אדוני" ניסיתי לחלץ מעט מכבודי, "אני מוכן להישבע לך שיש חור קטן בדלת המעלית. הנה, כשנצא ממנה אראה לך אותו" צעקתי כמנסה לשכנע בצדקתי. אבל הוא כבר לא הקשיב יותר אל דברי ומיד כשנפתחה הדלת מיהר לצאת מהמעלית ונעלם מעיניי בחשכת המסדרון הצר.
בבוקר התעוררתי מוקדם. מוקדם מידי. השמש טרם הנצה ואור אפלולי של מבואות בניינים וחדרי מדרגות ליוותה את צעדי מטה אל הקומה הראשונה. את בגדיי מאמש הנחתי ברישול על גופי, חולצה הפוכה ומכנס קצר בחצי גובה הטוסיק. 'קיבוצניק אמיתי' סבתא הייתה קוראת לי אילו רק הייתה צופה בי כעת. בשקט יצאתי את דירתה אוחז בידי פנס ושרפרף קטן. כעת שבתי אל דלת המעלית והנחתי את השרפרף לרצפה. טיפסתי עליו להגביה עצמי בהתאם לגובה החור שהיה תלוי בה. לאט דחפתי עצמי גבוה יותר עד שעיני כמעט ונצמדה אל החור הקטן. הארתי עליו באור הפנס. לשווא, אלומת האור שבה אל שתי עיניי וסנוורה אותי לגמרי. הרמתי את כף ידי והושטתי את האצבע האמצעית אל החור אך זו לא נכנסה, שמנה ורחבה מידי להתאים לגודלו. יישרתי את הזרת וקיפלתי את שאר אצבעותיי כרפלקס. עתה דחפתי אותה קדימה באיטיות עד שנכנסה אל החור כמו בהתאמה מלאה, כמו תמיד נועדה להיות בתוכו. קרני שמש ראשונות החלו להאיר את לובי הכניסה אל הבניין. שעת בוקר אמיתית הגיעה, רחש דלתות מדירות הבניין נפתחות ומיד נסגרות בטריקה חלשה. 'אנשים ממהרים לעבודתם' הרהרתי מעט ברעשים ומיד השבתי את פניי אל עבר כף ידי המונחת כמסתירה אצבע קטנה בחור שחור. 'הסוד הפרטי שלי' שמחתי לשמור אותו לעצמי, 'הנה כבר בקרוב יבחין הארנב מצידו השני בקצה האצבע הקוראת לו אלי, והוא יבוא לאסוף גם אותי אל עולמו הקסום'.
ועכשיו אני סופר בלב עד חמש.
סופר ומחכה.
אור ירוק קטנטן מהבהב נדלק מעלי ורחש מתכת מתקדם באוזניי, הנה עוד מעט תיפתח גם הדלת.
'כן' אני חושב לעצמי בכאב, 'עכשיו אני מאמין.'
איי. וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים יופי של סיפור akita
-
לפני 9 שנים תודה שמח שנהנת מהקריאה I.V olokita
לסיפור הזה אין המשך. האמת שבדרך כלל הסיפורים הקצרים שלי עומדים בפני עצמם ואין להם המשך. בדף שלי בסימניה יש כמה שמורכבים כרצף של סיפורים. ושוב תודה רבה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים בבקשה akita
-
לפני 9 שנים ריגשת אותי I.V olokita
כזאת תגובה מחייבת אותי להוסיף ולכתוב.
אשתף בשמחה עוד הגיג קצר על הילד הזה.משהו שקשור לראש השנה המתקרב.כתבתי אותו לפני שנה בדיוק ואני מקווה שיתן לך עוד טיפת מידע עליו.
פעם בראש השנה היינו מתקבצים כולנו אל אותו מופע קבוע. כל הקיבוץ היה מגיע אל הדשא הגדול, מול מטע התמרים הפרוס כנוף למרגלותינו.
וכולם חגיגיים, לבושים בלבן.
וכל ילד היה אוחז עפיפון מקושט שאבא הכין לו מהבמבוק שצמח בר בשוליו הרטובים של עץ האקליפטוס הזקן, במבוק שקיפח חיו בטרם עת ונחתך במיוחד עבורנו הילדים. אחר כך היינו כולנו מעיפים את העפיפונים אל השמיים, מביטים בהם שעות ארוכות נישאים עם הרוח אל על, והם היו מביטים בנו חזרה, כאילו שמחים שנהגנו בהם הגינות שכזאת. ואנחנו חייכנו, רק שתקנו ועיגול אווילי עולה ונמתח משפתינו, מקשט את פנינו ורגש עצום עולה ומציף מן הבטן ומעלה.
מאז חלפו ימים רבים, רבים מידי. לי כבר יש ילדים משלי ואת הקיבוץ עזבתי מזמן. את העפיפונים של ילדיי אני בונה מפיסות עץ מתועש, ואני מתחנן אליהם שיבואו איתי, להרים עפיפון אל השמיים.
והפיתויים הם רבים מידי עבורם.
ונוף מטע התמרים התחלף באחר, בגגות בתים מחודדי קצה ורעפים, בכבישים סואנים ובאנשים שכלל אינני מכיר.
וככל שאצליח לשכנע ילדיי לבוא אחרי אל פיסת אדמה נדירה עם קו של שמיים פתוח, ופתאום הוא ממריא באוויר וזנבו מתנפנף כחצוף. והנה כבר חיוך עולה ונמרח על פניהם, ושוב כמו אז בקיבוץ כשהייתי רק ילד, גם בהם ישאר זיכרון אמיתי ומופלא של ראש השנה.
שבת שלום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים יפה akita
-
-
-
-
-
לפני 9 שנים סיפור יפה ישנוני
-
לפני 9 שנים תודה רבה זו מחמאה נהדרת I.V olokita
-
-
