פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 191 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים הבלדה על גבעה 239 I.V olokita
היא ישבה על החול הרך והביטה אל האופק, דבר ממנו לא היה ברור בעיניה. עננים לבנים סמיכים וגדולים שבו וכיסו את הנוף לסירוגין. היא הניחה לעיניה לשוב אל חולות הגבעה ונאנחה מעט בעצב. אור שכב על ידה כניצב לה, ראשו מכביד מעט על ירכיה. שעה כבר חלפה מאז שעצם את עיניו והוא איננו זז ממקומו, אף לא תנועה אחת.
רוחות אחרונות של סתיו ליטפו את ראשה ופיזרו שערות שובבות היישר אל פניה. תקווה תמיד אהבה שהרוח היה משתולל בשערה, מכסה את עיניה לסירוגין בנשיפות דקות דקות המסתירות מעט מפני קרני השמש, את אלו שעוד חדרו מבעד מסך הענן וריסיה העבים. היא צחקה מעט מזיכרון שצף ועלה בה פתאום. הרי מילדות רכשה לה הרגל שלא לאסוף אותו בצמה או בקוקיה מתוחה חזק. אפילו שאמא אמרה לה שזה מביא כינים וקשרים ובנים.
בעיקר בנים.
אבל תקווה לא הקשיבה. כמו היה זה מן הרגל נעים שכזה, אחד שלא יכלה להיגמל ממנו גם היום, שנים מאוחר יותר. ואף שלעיתים המילים שאמר לה הגבר הזה שלה, כמו גם הדגדוג שהותירה הרוח על עיניה היו מפריעים לה מעט, הרי שכעת כל כך כמהה אל מילותיו ואף דבר מתנועתן של אותן שערות שובבות על לחייה לא הסיט מתנועות ידיה המלטפות את שערות ראשו באהבה. לא הן וגם לא קרני השמש המעטות שעוד נותרו שם.
'גבעה 239 תמיד היתה הגבעה שלהם, רק של שניהם' חלפה מחשבה מנחמת בראשה והיא קיוותה בכל ליבה שגם אור חושב עליה עכשיו, בדיוק על אותה הגבעה, ועליה, כן. אולי מעט גם עליה. ותקווה האמינה שממש כפי שלכל זוג יש את השיר הנוסטלגי שהוא רק שלהם או את אותם הרגעים בהם כל המחשבות מתכנסות ועולות בשני בני הזוג בעת ובעונה אחת, כאילו היו למחשבה אחת ומשותפת, כך גם לה ולאור יש את אותם הזיכרונות המשותפים שהם שניהם חולקים יחדיו.
והגבעה הזאת הייתה חתיכת מחשבה משותפת. ממש כמו הזוג שתמיד הם היו. האור הגדול שלה, התקווה הקטנה שלו.
שניהם קראו לה גבעה 239. למה קראו לה בשם כל כך מוזר? ככה. ללא סיבה מפורטת, פשוט כי זה מה שהוא אמר לה. וזה הספיק מבחינתה. והגבעה הזאת עמדה שם תמיד לכבודם, מחכה רק להם. לה ולו, מאז ולעולם.
אבל בעיניה, היום, זו לא היתה סתם גבעה. כי למעשה תל החול הזה היה הדבר הכי יפה שהיא ראתה אי פעם. בכל ימי חייה. כך לפחות תקווה מאמינה עכשיו. וככל שהדבר היה תלוי בה, אמונה היא דבר שלא משתנה לעולם.
את הגבעה השוממה הזאת היא פגשה לראשונה ביום הכי חם באותה השנה, לפני עשור כמעט. אור אחז בידה ומשך אותה אחריו. לא בכח. באהבה ובמעט האסרטיביות שלמד בצבא. והיא באותו היום כמעט וסיימה את הכל, אפילו את מה שכלל לא התחיל מבחינתה בדבר המוזר הזה שהיה לה איתו. לרגעים ספורים עוד ניסתה לשכנע את עצמה שזה הכל טעות, שאין כל תכלית לקשר הזה שהיה מחבר בין כף ידה אל ידו. שנערה עירונית שכמותה לא נועדה להליכות ולטיולים מקצרי נשימה בלב מדבר הבזלת של רמת הגולן בשיאו של הקיץ. אבל היתה בה גם אמונה.
וזו כאמור, לא הייתה משהו שמשתנה.
אף פעם.
אז תקווה נאחזה במחשבה הזאת והמשיכה ללכת אחריו, עד שלפתע עצר במקומו, הסתובב לעומתה וחייך את החיוך הטפשי ביותר שהיא אי פעם ראתה. וזה הצחיק אותה מעט. ממש כמו אותה גבעת חול ים בלב מדבר הבזלת השומם הזה.
אבל תקווה גם חשבה שלא יהיה זה הצחוק הקטן שדבק בה כדי להפוך פיסת אדמה המשקיפה מעל מישור סלעי למשהו שיש בו ממש. והרי אדמה חולית שכזאת בצבעים המשתנים עם זווית השמש הנסוגה, מעורבבים זה בזה בחוסר הקשר הגיוני, את כל אלו ניתן למצוא בכל מקום כמעט שיש בו ים ושמש. ומילא היה באותו החול ובאותה הגבעה משהו מיוחד אז אולי הייתה נפעמת מעט יותר, אך הגבעה הזאת שלו אפילו לא היתה דבר שיש בו משהו שיתפוס את ליבה. לשווא, סתם הר קטן עם שם מוזר וחולות שכלל אינם בני המקום. 'ממש כמו... כמו כלב מעורב' חשבה לעצמה ומיד שבה וצחקה מעט. היא הרי מעולם לא אימצה כלב, תמיד אבא קנה לה את כל מה שביקשה, 'יעלה ככל שיהיה, לבת שלי רק את הטוב ביותר' היה אומר תמיד והיא הייתה מאושרת.
'ואולי בכל זאת' ביקשה תקווה להרהר בקשר הזה ואור עדיין ממתין, ניצב לו שם על ראש הגבעה הסתמית הזאת, עושה את המבט הכי דבילי שגבר מסוגל לעשות ולמרגלותיו מישור שחור המנצנץ מהשתקפותן של קרני שמש קטנות שהיו נשברות לאלפי רסיסים על אבני הבזלת השחורות.
ופתאום, באותו הרגע ממש, לפני עשר שנים כמעט, משהו בהם, בגבעה 239 ובאור הזה שלה, משהו בשני אלו נראה לה כל כך נכון.
ועכשיו, כמעט עשור מאוחר יותר כשהראש שלו מכביד כבר שעות על ירכיה ואורות קטנים של כוכבים וירח מפוחד החליפו זה מכבר את קרניה האציליות של השמש, אז תקווה מעיזה לרגע ומכניסה את ידה האחת אל כיס חולצתו, מהססת מעט לפני שתוציא את המכתב ההוא שדמיינה כיצד היא קוראת בו כבר מאות פעמים בשעה האחרונה. והיא משתהה עוד מעט וידה נודדת על חזהו וחרדה אוחזת בה לפתע.
לאור היו נשימות עמוקות אך קטנות. בעבר הן היו גדולות ואיטיות הרבה יותר. 'אלו אינן הנשימות של אותו הגבר שהיה לי פעם' חלפה מחשבה מבוהלת בראשה אך תקווה מיד הפיסה אותה ממנה, 'שהרי אף שהיו מהירות מידי למידותיו הגדולות, עדיין לא היה בהן דיי כדי להיות סוף דבר' האמינה. אז היא הוציאה את ידה מכיסו והמתינה רק עוד מעט. שהרי תקווה נתנה לו את דברתה, לאור הגדול הזה שלה. ככה סתם מבלי שבכלל התכוונה לכך. היא הבטיחה לו פעם אחת בבית ופעם נוספת על אותה הגבעה, שרק בסופו של דבר, רק כשיעלם האור לגמרי מעל פניו, רק אז היא תקרא את המילים שהותיר עבורה מקופל כמכתב בכיס חולצתו.
האחרון שיכתוב לה בכתב ידו הרועד.
אז היא המתינה.
זמן רב.
רב מידי.
ובעתיד שיבוא עליה, בעוד עשר שנים פחות או יותר, כשתקווה תשוב סוף סוף אל אותה הגבעה שלהם, היא תיזכר כיצד בליטוף הרוח ובערוב הליל, בדיוק בשעה שתיים שלושים ותשע כשהאור נעלם לגמרי מעליה, הוא ביקש לקרוא לה בלחש מבעד מילים אחרונות שכתב. והיא... היא לא האמינה שכבר הגיע הסוף.
ולמרות שאמונה לדידה היתה הדבר היחיד בעולם שלא ישתנה אף פעם, באותם רגעים היא חשבה בעצב גדול 'שללא אור, אין גם תקווה. ואם כך הם פני הדברים, אז איזה טעם עוד יש באמונה?'.
ובאותם רגעים שיגיעו, היא תעז סוף סוף להוציא את המכתב ששמרה כל אותם השנים בכיס מכנסיה. והיא תקלף אותו לאט לאט מכפליו, שלא יתפרק. ובעיניים דומעות היא תקרא לראשונה את אותן מילים אחרונות שכתב בשבילה. רק עבורה.
שבדיוק עכשיו גם הוא חושב על הגבעה שלהם.
שאם יקרה הגרוע מכל אז רק שתדע שהוא תמיד אהב אותה, וגם מהשמיים הוא ימשיך לאהוב.
ושבכלל, לשמות של נופים או גבעות אין כל משמעות עבורו בלעדיה.
שהוא מאמין בה. בתקווה שלו, באהבה שלהם ובכלל, באמונה הענקית הזאת שיש בה, 'ואמונה, כמו שרק את יודעת' סיים את מכתבו בכתב יד רפה וחלש, 'זו גדולתה. שהרי גם כשאין עוד אור או תקווה, איננה משתנה לעולם'.
איי. וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
