הייתי בת עשרים וקצת
חושבת, עצובה
כשהאיש ההוא לחש:
"את עוד תראי, אהובה,
יום בהיר אחד
יעלו פרחי שקתות המים
מבין חרולי האבן.
אני מבטיח".
האיש ההוא עצם עיניים.
ומיום שהלך
אין ימים בהירים.
חושבת, עצובה
כשהאיש ההוא לחש:
"את עוד תראי, אהובה,
יום בהיר אחד
יעלו פרחי שקתות המים
מבין חרולי האבן.
אני מבטיח".
האיש ההוא עצם עיניים.
ומיום שהלך
אין ימים בהירים.