הוא ביקש מאיתנו לקבור אותו עם זר פרחים צבעוני.
אבל לא הפשוט הזה שמוכרים ברחוב אלא זה של חנויות היוקרה, כזה שעולה הכי הרבה כסף.
ככה בלי הרבה מילים, פשוט להניח אותו בבור, לשים לו ביד את זר הפרחים המטופש שלו, לכסות וללכת. כאילו זה מה שיעזור לו עכשיו.
ואני לא הבנתי למה מכל הדברים והמילים שבעולם, מכל מליוני הבקשות שיכול היה לבקש מילדיו שכל כך אהבו אותו, דווקא את השטות הגמורה הזאת הוא ביקש.
אבא שלנו לא היה בכלל איש קשה בחייו גם לא יוצא דופן. להפך, הוא בקושי דיבר או עשה דבר מה שראוי לציון. כלומר, כשאמא עוד הייתה בחיים הוא בכלל לא הוציא מילה מהפה, רק חייך במבוכה ושתק כל הזמן אפילו שתמיד היא קראה לו "הטמבל". אבל מרגע שהיא נפטרה יום אחד כך פתאום, אז הוא אפילו התחיל לדבר. אבל קצת. ממש טיפה ואפילו בלי להתלונן. הוא רק שאל מה שלומנו ואיך הנכדים מסתדרים והוא אפילו חסך עלינו את העובדה שגילו לו סרטן במקרה.
אז הוא אמר כמה דברים, אבל קצת ובעיקר שאלות למעט השיחות שאהב לנהל עם אלוהים. כי איתו כנראה הרגיש חופשי יותר לפתוח את כל הקלפים ואפילו לצעוק.
בכל אופן, אנחנו גילינו שיש לו את המחלה הנוראית הזאת ממש במקרה. יום אחד התקשרה אלי בחורה צעירה וביקשה את יהונתן. אז אמרתי לה שזאת טעות ושזה בכלל אבא שלי ושהוא כבר לא גר כאן כי העברנו אותו לבית האבות הכי טוב שיש. אבל כנראה שזה בכלל לא הרשים אותה, כי היא עדיין נשמעה מודאגת מעט וגם שאלה בקול רם איך היא תעביר לו עכשיו את ההודעה שיש לה עבורו, ואני מיד התנדבתי להיות בשבילה השליח.
וזהו. ככה ידעתי, ומאז זה כבר לא היה סוד.
וכולנו התחלנו לדאוג לו קצת יותר ואפילו החזרנו אותו הביתה אחרי הטיפולים כדי שירגיש קרוב יותר, נעים יותר. אבל זה לא עזר ובסוף הוא נפטר. ואנחנו קברנו אותו, כיסינו בעפר והוא בשלו - שוכב ובידו זר פרחים ענקי.
ורק שנה אחרי שקברנו אותו, באזכרה, איתמר אמר שהוא חושב שאבא היה דווקא איש דיי אמיץ, כי לחיות עם אישה כמו אמא כל כך הרבה שנים זה בלתי נסבל ודורש המון כוחות מהנפש. ורותי אמרה שאלו סתם שטויות ושאבא היה פחדן וטיפש כי אמא תמיד סירסה אותו ואנשים מסורסים מאבדים את האומץ וגם את החשק לכל החיים ושבמקומו, היא כבר מזמן הייתה הורגת את אמא באיזו תאונה מוזרה.
ואני רק חשבתי שככל הנראה ככה נראית אהבה.
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה