הייתי רוצה להתחיל מחדש,הפעם הייתי עושה את הדברים בצורה הנכונה. לא הייתי חוזר על אותן טעויות, לא הייתי שופך דמעות על הרצפה ולא הייתי מחכה לרגעים אחרונים של דמדומים על מנת להראות אהבה. מדי פעם אני פוגש אנשים אשר לא היו משנים שום דבר ולפעמים אני תוהה אם הם באמת מתכוונים לכך, או שהם אומרים את הקלישאות אשר אנשים מצפים לשמוע.
זה לא משנה, לא המילים החלולות, ולא הרצון שלי לשנות.
אני ממשיך הלאה. אני ממעיט לדבר, מפחד מההד שהמילים שלי יצרו. על אף שראיתי את השמש השוקעת, לא ציפיתי לעלטה כה כבדה. יכולתי לדמיין ישות כבירה כלשהי מכבה את אורו של העולם. אני צועד בדממה בשדה הפתוח, הצלילים היחידים אשר מעיזים להפר את שליטתה האיתנה הינם צליליו של ענף יבש כזה או אחר הנשברים תחת רגליי. התעטפתי במחשבות, בתקווה שהם יצליחו להדוף ממני את נשיכתה של הרוח הקרה. המחשבות העיבו עלי. מחשבות עליך, על חיבוק ופיקניק, שנת לילה נעימה, על מילים שלא אומר לך. חלק קטן בי רוצה שתדעי, הלילות החמים אשר העברנו ביחד, התקווה שראינו אחד בשני, החלומות המשותפים, היו כחלום בהקיץ, ידעתי שאני צריך להמשיך.
תשנאי אותי.
תשנאי אותי בשל אנוכיותי.
איזו קלישאה.
לא הייתי משנה שום דבר.
אני אוהב את הכאב. כמו עשן סיגריה מעופש אשר צורב את דרכו פנימה אל תוך ריאות שחורות מעשן. כמו ארוחת מלכים המתיישבת בבטן המלאה עד להתפקע. הכאב הזה מזכיר לי שעוד יכול לכאוב לי.
כתפי דואבות, זיעה ולכלוך עוזרים לרצועות מטלטליי להעניש את כתפיי.
אני לא אעצור.
הכאב, הוא כבר חלק ממני, יותר אמתי ממראה השדה הצהוב אשר מסביבי וחזק מריח הפרחים הנבולים. הזמן חולף או המחשבות משתנות , זאת אינני יודע. אני נכנע ברצון לשגרת ההליכה. צעד אחר צעד, אני מתמסר יותר, מביא לגופי לקבוע את הקצב. השדה המצהיב התחלף בבקעה טרשית והבקעה התרכזה כולה אל תוך דרך טרשית ופתלתלה. אינני ער לצביעות שבמעשיי. כיצד אני מפספס את כל הנוף אותו אני כה מתעקש להראות לאחרים.
לעיתים אני רואה אנשים בזוויות עיניי, חלקם אף פונים לכיווני. מחשבותיי מקבעות אותי לאדמה הטרשית והחמה. אולי אבדו הם בארץ השוממת, אולי הם זקוקים לעזרה.
במוקדם או במאוחר אני מפנה להם את גבי.
עדיף במוקדם.
הגעתי לצומת דרכים. יתכן כי הדרך הפתלתלה אשר בה פסעתי, בגדה בי לבסוף. ידעתי כי גאוותי לא תאפשר לי לחזור לאחור. בלית ברירה, המשכתי אל עבר פיצול הדרכים, תוהה באיזו מהן עלי לבחור. הייתי כה שקוע בהגיגיי שכמעט ופספסתי את הזר השרוע בפאתי הצומת. זמן רב לא הייתי כה קרוב לאדם ולא חפצתי בכך כלל.
"שלום" הוא אמר, קולו שופע ביטחון וחיוך זחוח מופיע על פניו
בו ברגע זיהיתי אותו כאחד מאלו, אלו אשר לא היו משנים שום דבר, אלו אשר מהם אני מתרחק.
הנהנתי בראשי, פחדתי כי גרוני יבגוד בי ולא רציתי לתת לזר שום יתרון. יש להתנהל איתם בזהירות, עם אלו.
"אני חושב שכדאי להמשיך ישר" מילותיו הדהדו בחלל הריק. אינני מבין מהיכן מגיעה יהירותם. מדוע רוצים הם לפסוע יחד עם אחרים, מדוע לכפות עלי ביטחון או עליצות מזויפת.
אני מעדיף לדעת, לדעת שאינני יודע. ללכת לאיבוד בגפי. ליפול ולקום ולשרוט את הברכיים, לדמם ולכאוב.
להתבוסס בבדידותי ובכל זאת לבחור להישאר לבד.
אני לא צריך יד על הכתף, אצבע מורה, מפה או סימן.
אני צריך רק להמשיך ללכת.
"תודה" אמרתי, קולי שופע ביטחון, חזק ומהדהד. עוצמתו גורמת למילותיו של הזר להידמות ללחישה.
פניתי ימינה, משאיר את הזר המופתע מאחור.
הזמן חולף או המחשבות משתנות, זאת אינני יודע.
זה לא משנה, לא המילים החלולות, ולא הרצון שלי לשנות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
