פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 204 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים להתקרנף זה ממש כייף תבל
באחד מראיונותיו הרדיופוני, אמר הלשונאי רוביק רוזנטל, שרק בעברית אפשר לקחת ארבע אותיות ולהפוך אותן לפועל. וכך במחוזותינו החמים המחזה "קרנפים" של אז'ן יונסקו קיבל את שם הפועל הנשגב – התקרנפות.
שמעתי שבשנות ה – 80, קראו לתופעה המדהימה הזו להזדנגף, זוכרים? כולם היו מטיילים ברחוב דיזינגוף בתל אביב רק כדי לראות, להיראות ולקנות. לקנות את מה שכולם קונים, בין אם הם צריכים ובין אם זה סתם בגלל שלכולם כבר יש!.
עוד קודם לכן, היתה כאן בארץ המסורת של קומונות וצבריות. המסורת הנפלאה הזו הביאה למחוזותינו את הישראלי החדש "שרוליק". הצבר הקטן עם כובע טמבל, סנדלים תנכיות, מדי חאקי ובלורית. המוסרת לא פסחה על התרבות שלנו וכללה בתוכה את להקת הנח"ל ועיתון "במחנה" ששגשגו לתפארת ותרבות של הנצחה והתלכדות. כך היה גם עם ה"צ'יזבטרון", המיתוס על החלוץ המתיישב והשומר, את מקומות מפגשי הפסגה של ה"בוהמה" התל אביבית שאני מאד אוהב ומעריך כל היה ב"קפה תמר" או בפרלמט של "כסית". אבל הכי חשוב היא הביאה אלינו את חבורת "לול" שהייתה אולי החבורה הכי שמחה, משוגעת ולא מתקרנפת בתל אביב. אבל הקרנפים היו קיימים גם אז, ואנחנו היהודים מאז ומתמיד נצמדנו למיתוס שאנחנו ה"עם הנבחר".
אבל גם בתקפות שלפני אהבנו להתקרנף. כבר בימי האצ"ל, הפלמ"ח וההגנה. תמיד מצאנו לנו כיהודים בודדים, מנהיג יהודי בודד אחר והלכנו אחריו כמו עדר של קרנפים. כבר בספר הקדוש מכל "התנ"ך", מספרים לנו שאנחנו העם הנבחר גרמנו למשה לנפץ את לוחות הברית. כן כבר אז לפני 2000 שנות גלות, רסקנו את הערכים, שברנו את המסורת. כבר אז, היינו קרנפים נובו רישים, אהבנו זהב ומתכת ובעיקר לבנות את עגל הזהב.
אז כן, כשאין דרך ואין חזון, יש רק רצון. רצון לשעוט קדימה עם העדר ולהתכסות באבק שעולה מאדמת אבותנו. כן בארץ שלנו, יש אנשים נפלאים, מוכשרים וחכמים יותר מכל העולם. כל יום, הם יושבים וחושבים איך ימציאו את הגלגל מחדש, ומוציאים טרנד חדש ומחודש וכולנו חוגגים, עוד הישג ישראלי, יאללה להתקרנף זה כייף!
להתקרנף עם סמארטפון חדש ביד אחת ועם היי שלום לך אייפד מתוכם, אולי דרכך נגלה את העולם. כן, אולי באמצעות הקדמה נחזור אחורה להתחלה. נעצור לרגע את מרוץ העכברים ונתחיל לבנות ביחד מחדש את עמודי התווך של ארצנו החביבה. ארצנו המפולגת והרדופה מלחמות, שמאז שקמה מחולקת לעדרים של קרנפים שרק רוצים להתקרנף ובכייף. כי שכל אחד מושך את המדינה לכיוון אחר, קמה לה בגאווה, כל כמה שנים, מפלגה חדשה. WOW איזה מתוקה.
המפלגה החדשה, ישר רוצה להיות בראש העדר וטוענת לכתר. היא אוספת מהר כמה קרנפים שלא בטוחים לאיזה עדר הם שייכים וקדימה להסתער על רשות המדינה. בדרך המפלגה שולחת את הקרנפים שלה להפגין בצמתים, או מול בית ראש הממשלה, או סתם למלא את השדרה באוהלים. ובסוף, בסוף, אנחנו שוב מגלים שקרנפים לא באמת חיים בעדר אלא כבודדים ואיך אפשר להתקדם כשכל אחד רוצה להתקרנף בדרך שלו.
אז בסוף, שוב קיבלנו את ביבי ועכשיו גם את ליברמן ואם נמשיך לשעוט קדימה עם העדר או כבודדים שנרמסים על ידי העדר, בסוף לא נראה אחד את השני מרוב אבק. אבק של חדשות שלא מתחדשות, אבק של כוכבים שרק עולים ומיד נעלמים, אבק של בירוקרטיה, שמזכירה לנו שבעצם עדין לא ממש עזבנו את העדר של הרומאים, הטורקים, הבריטים ובטוח לא את העדר של האמריקאים.
זה לא רע להתקרנף לעבר הקדמה, אך צריך שתהיה שם מטרה. מטרה קבוצתית מלווה במחשבה עצמאית של כל אחת ואחד מאיתנו, שיקום ויגיד די! זה נמאס, תפסיקו לרדוף לי אחרי הזנב. שנוכל לחיות בבטחה בלי צבא, ברווחה ושלווה בלי להיות בכלוב העכברים. שכל אחת ואחד מאיתנו יוכל להגיד את דברו בלי שיעשו לו טקס של צליבה, טקס של קנאה, טקס של לוויה.
אז מתי כבר נקום וניזכר שאנחנו לא באמת יודעים להתקרנף ואין לנו עניין להיות רועי צאן, שאנחנו לא גנרלים שחושבים שמלחמה זה מוצר מדף. מתי יגיע משפטן שלא חושב שיש רק שחור או לבן. מתי נקום ונגיד היו שלום קרנפים נחמדים, תחיו בשקט ובלי לחצים. מתי מישהו כבר יקום וישים לנו מראה, שנוכל לראות מהצד איך אנחנו נראים ואז אולי נבין התקרנפות לא קיימת במציאות, שעברית היא שפה ולא צריך לקלקל אותה ולהפוך כל מילה לפועל. אין צורך שהדברים יצאו מהקשרם, גם אם אנחנו מאד רוצים להתקרנף על החיים ולהיות קרנפים יפים אפשר לעשות זאת במיליון דרכים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
