לאבא של עדן יש ידיים גדולות.
וכשהוא נוגע בהן הוא מצמרר. ומציק. לעדן לא כיף כשהוא עושה את זה, למרות שהוא אומר שכן. עדן שונאת שאבא נוגע בה ככה עם הידיים הגדולות שלו. עדן רוצה לספר על זה לאמא, להגיד לה שזה לא נעים לה, אבל אבא אומר שאמא לא אוהבת לשמוע סיפורים מעדן, ואבא אומר שאסור לספר לאמא. אז עדן שותקת, והחור השחור שיש לה בנשמה הולך וגדל.
כשהיא גדלה קצת אבא מת מעישון יתר. ועדן לא יודעת אם לשמוח או לא, כי היא שונאת את הידיים של אבא, שונאת את הנגיעות של אבא. אבל הוא עדיין אבא. אבא שפעם פעם לפני המון המון שנים לפני גלקסיות אחרות יקומים אחרים לפני עידנים הרכיב אותה על הכתפיים ושמה היא חשבה שזה המקום הכי גבוה שיש ושמה היא חשבה שהיא בטוחה. זה היה לפני הידיים שלו. ועכשיו אמא משתגעת ומתאשפזת ועדן נשארת לבד. אפילו שעדן לא ממש לבד כי אמא חיה, עדן לבד כי אמא לא איתה, והיא פגיעה כל כך. ועדן זוכרת את הידיים של אבא, ועדן זוכרת את הסוד של אבא שאסור לגלות ולא מגלה.
ועדן גדלה עוד קצת והיא כותבת למחברת קטעים שחורים כמו הים ולפעמים כמו הלילה, קטעים עמוקים ומדכאים ולפעמים עדן כותבת על איזה יום עבר עליה. אבל עדן לא מראה את המחברת, כי המחברת מלאה בסוד של אבא. ואסור לראות את הסוד של אבא, אסור.
ויש לה חבר, שי, שיודע לנגן, ולפעמים עדן יושבת איתו והם מנגנים יחד שירים יפים. לפעמים כשמתחשק לו שי מלמד את עדן איך להחזיק את הגיטרה ואיך לנגן ויש לו ידיים גדולות אבל יפות, לא כמו הידיים של אבא. וכשהוא נוגע ביד של עדן זה נעים. עדן אוהבת לנגן, אוהבת את הסיפוק הזה שהגיטרה מביאה לה. ויום אחד עדן מבקשת משי את הגיטרה ושי נותן לה ועדן מנגנת בפעם הראשונה לבד. בהתחלה בזהירות ואחר כך בפראות, בכעס, בזעם. עדן מתחילה לשיר על כל הכאב שאצור לה בתוך הבטן, עדן שרה את כל הכאב לתוך הגיטרה שמקבלת אותה ככה כמו שהיא, ועדן צורחת ושרה ומנגנת חזק חזק עם כל הידיים עם כל הנשמה עם כל הגוף. ועדן פורקת, עדן מתנקה קצת, מוציאה מתוכה כמעט את הכל חוץ מהזיכרון של הידיים של אבא, שתמיד נשאר בתוכה ושום דבר לא יוכל להוציא אותו. הסוד שלעדן אסור לגלות לאף אחד, אפילו לא לשי. ועדן קורעת שישה מיתרים שלמים לשי, והיא מתנצלת ושי סולח לה למרות שהוא קצת עצוב מזה. ועדן כועסת על עצמה שככה קרה אבל גם קצת טוב לה. היא מבקשת משי את המיתרים הקרועים ומכינה מהם שרשרת ותולה על הצוואר והיא רוצה גם לצרף לזה שלט 'אל תיגעו בי' של אזהרה. ועדן בודדה כל כך, לבדה בעולם לגמרי, והיא מתקרבת לאט לאט לצד החשוך של הירח.
ועדן מתחילה לעשן קצת כמו אבא, ולשתות, ולרקוד ריקודים צמודים, והיא לומדת איך זה להשתכר, לאבד את הראש לגמרי.
לעדן כבר אין חיים, יש צל של חיים של מה שהיה פעם, צל של החלומות שהיא רצתה שיהיו. ועדן מחזיקה באוסף של צללים, וכל לילה היא סופרת אותם לפני השינה שלא באה. ויש לה סיוטים בלילה ועדן מפחדת בעצם מצללים, ואין לה מי שהיא תצעק אליו ויבוא לספר לה סיפור לפני השינה, אגדה על נסיכות ונסיכים שיש להם סוף טוב. ועדן רוצה להתפרק, לשבור את עצמה העשויה מזכוכית ולבנות אחת חדשה, לפגוע בעצמה כל כך חזק כדי שתרגיש רק את הכאב העכשווי.
היא רוצה לחזור את כל הדרך הארוכה והיא לא מצליחה, והיא שותקת שתיקות כל כך ארוכות לפעמים. ועדן חוזרת את כל הדרך אל הגיטרה, אל הלילה שבו היא קרעה שישה מיתרים שלמים. ועדן חוזרת לשיר באותה פראות ועדן צורחת ומעיין הכאב לא נגמר לא נגמר לא נגמר ועדן מתפרקת, עדן נשברת. עדן צריכה שמישהו יבוא ויתקן אותה ויסיר את הלכלוך מהפנים העייפות שלה וינקה ממנה את הסוד על הידיים הגדולות של אבא. והיא צריכה שזה יהיה מישהו מומחה ומהיר במיוחד. ועדן נעלמת, הולכת ומצטמקת, והיא לא אוכלת וגוזרת על עצמה דין מוות ועדן לא מתה לא מתה לא מתה.
היא מתחילה לאבד את הכל והיא מיואשת, ועדן שותה ומאבדת ומתעלפת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
