בשקט בשקט היא תיגש אל המגרה הסגורה.
כפות רגליה כבר אינן קטנות כפי שהיו בעבר ונדמה לה שצעדיה נשמעים למרחק. היא תעצור לרגע ותביט לצדדים. אין איש מבחין בה בחשכת הליל.
המגרה הזאת היתה תמצית ילדותה, הדבר היחיד שאסור היה לה לפתוח. כמו סוד כמוס שאבא ואמא הסתירו מפניה. לפעמים היא כעסה עליהם שלא הסכימו לה, אפילו כשבכתה. תמיד היו מתפלאים מה כל כך דבקה במגרה אם איננה יודעת מה יש בה בכלל. אבל היא לא ידעה להסביר, אז רק היתה מתיישבת על הרצפה ובוכה. ואמא היתה ניגשת לנחם ואבא היה מספר לה סיפור על דב או אריה סקרן. ולימים כולם היו שוכחים שכל המקרה הזה קרה בכלל עד ששוב היתה נזכרת באותה מגרה.
ועכשיו היא כבר מבוגרת והיא מתקדמת בשקט. הם כולם ישנים. אמא כבר מזמן לא שם ואבא הצטרף אליה לפני ימים אחדים, נפטר אל תוך חלום הליל וחיוך נותר על שפתיו. כעת אין עוד מי שיעצור אותה מלפתוח את המגרה הזאת. לגלות מה מסתתר בה. והיא חושבת שהיא יודעת מה מתחבא בה, סוכריות. אלפי סוכריות שאמא שמרה עבורה ליום אחר ואולי אלו כל הציורים שהיא אי פעם ציירה או צנצנת האוצרת את כל השיניים שנשרו לה כשהיתה קטנה.
והנה היא כבר אוחזת בידית המגרה ומושכת מעט. ריח דק ומתוק נושק לנחיריה מחריץ המגרה. כמו דבר ישן ישן שהפך כבר מזמן למשהו אחר. והיא עוצרת את עצמה לפתע. והיא חושבת שאולי לא כדאי שתפתח אותה, כי אם תעשה כן אז הכל יגמר. והיא נסוגה מעט בצעדיה והם הופכים כבדים מעט יותר, רועשים יותר. ולרגע היא מקווה שמישהו מהישנים יתעורר שם, לפני שהיא תתחרט ותשוב לפתוח אותה עד לסופה, והסוד יעלם.
והיא נזכרת שאלו בדיוק אותם צעדים שהיתה עושה אז בילדותה. שהרעש הזה בכלל היה לכבודם. שאף פעם לא היה חסר לה מה שהסתתר במגרה. שבעצם, הסוד הזה תמיד היה רק שלה.
ופתאום מתחשק לה לבכות.
איי. וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
