הסבר קצר: יש איזו קבוצת ווטסאפ שלי ושל כמה חברים, ולפני כמה חודשים מישהי הציעה לכולם לכתוב קטע שמתחיל במשפט "אורות הבמה נדלקו, הם מכוונים אליי. עכשיו הגיע תורי לספר את סיפור חיי". וזה די תפס, ופעם בכמה זמן אני פשוט כותבת עוד אחד כזה (התאריכים, מן הסתם, אלה התאריכים בהם הקטעים נכתבו)
9.4
אורות הבמה נדלקו, הם מכווונים אליי, עכשיו הגיע תורי לספר את סיפור חיי.
אני מכחכחת בגרוני, מחזיקה את דפי הטקסט מולי,
אבל שום קול לא בוקע מפי.
הדפים הם ריקים, אני בוהה בהם, בקהל.
אין לי דבר שחשוב לספר. הכל כבר היה. קורה ועובר.
מה שהיה קרה וכבר לא משנה ומה שעכשיו סבוך מכדי שאוכל לומר.
אני עומדת בדממה, הקהל מתלחש.
עיניים נעוצות בי מקול הכיוונים.
אני אומרת מילים בודדות והנה הלחש מתגבר, דיבורים חזקים.
אני מסתובבת בפתאומיות ויורדת מהבמה, מאחורי בקהל הקולות כבר רמים.
לא הייתי צריכה לעלות. הנה הם שופטים.
תמיד אותי שופטים.
23.5
אורות הבמה נדלקו, הם מכוונים אליי. עכשיו הגיע תורי לספר את סיפור חיי.
אבל אין פה אורות, אין פה במה. רק אני יושבת עם חברים על הרצפה.
ודיברנו, צחקנו עד השעות הקטנות, עד שהגיע הזמן של השיחות העמוקות.
והם מביטים בי, במעין מבט של ציפייה. הם רוצים לדעת ואני זאת רואה.
אבל זה בסדר. אני רוצה שידעו. אני רוצה שיבינו ואותי ישמעו.
אז אני פותחת את פי. ברגע הראשון דממה. לא אומרים דבר, קול לא נשמע.
ולאט לאט יוצאים דברי. אחד אחד. רגשות וקשיים ואירועי העבר.
ומדי פעם אני נעצרת, לוקחת נשימה עמוקה ומחפשת מילה אבודה. והם מחייכים. זה בסדר. אני יכולה.
ואף פעם לא נגמרות המילים, שבעבר התאמצתי כל כך להוציא , ואני אמשיך לספר, ואמשיך לדבר.
והם ישארו שם, יושבים סביבי.
ואני יודעת שאכפת להם והם יקשיבו לי.
1.7
אורות הבמה נדלקו, הם מכוונים אליי. עכשיו הגיע תורי לספר את סיפור חיי
אבל אתם הריי כבר יודעים את הכל
עליות ומורדות
על שלשום ואתמול
על מה נותר לי עוד לדבר?
האם אתם בכלל רוצים שאני אספר?
כי כשאני לרגע שותקת, רחש עובר בקהל
קולות דיבורים, מלמולים מכל עבר
מול פני מדברים כאילו הכל בסדר
כאילו הם לא באמת מתעניינים
כאילו לא אכפת להם שלכאן דווקא הם מוזמנים
לכל אחד יש אדם שממנו אכפת לו יותר
אז על המילים שלי באותו רגע הוא פשוט מוותר
אז אני עומדת על הבמה וצופה בהם, בעיני עולות דמעות
נשימתי קטועה וכפות ידי לחוצות
אני יורדת אליהם מהבמה
בלי האורות והפנסים שהיו כמסכה
ורק אז הם רואים
אז הם מבינים
ופתאום הכל שוב בסדר
רק אז, כשאני חלשה מדי להגיד, הם מקשיבים
אבל אז, כשהבכי הופך לדממה
אני צריכה שוב לעלות על הבמה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
