חיוך, חיבוק, מבט.
וזיכרון שבא בפתאומיות וכך הוא גם נעלם.
ואני שוכבת באמצע הלילה המיטה. ערה לחלוטין. למה אני ערה לחלוטין?
אני חושבת שאני בוכה.
אבל שום דבר לא ממש ברור בימים אלו.
צעקה, בכי, בקשת סליחה,
וההרגשה של הזיפים על פניך שאף פעם לא באמת אהבת לגלח כשאתה מחבק אותי.
אם רק היה לי יותר זמן,
הייתי אוהבת אותך יותר.
אני תוהה איך זה לאהוב אותך.
אני תוהה אם היית גאה במי שאני היום. כנראה שלא. אבל אני כבר לא חושבת על זה.
לא כל כך הרבה.
אני מדמיינת אותך לידי כשאני עצובה, לפעמים. אולי זה יעזור. ובפעמים האלו אתה מלטף לי את הראש ואומר שהכל יהיה בסדר.
אתה לא יודע את זה- למרות שאתה בכלל לא יודע את זה. אבל אני אקבל את השקרים שאני יכולה לקבל.
זה יותר טוב מכלום.
יש לי כלום.
אין לי כלום.
אני כלום.
דמעות לא שלי, שכחה, צפייה באנשים אחרים מתים.
הם מתים באיטיות.
זה כואב לראות.
הלוואי שהיו מרשים לי להפנות מבט.
ודברים שאני יודעת עליך רק כי אחרים סיפרו לי.
מצאתי את המשקפיים שלך בתוך הקופסה הקטנה, עם הבד המנקה.
כל מיני תעודות עם השם שלך היו שם גם כן. לא ידעתי מה המילים בהן אומרות. אולי אדע עכשיו. אולי כבר לא אכפת לי.
אני עדיין תוהה אם היית גאה במי שאני היום. כנראה שלא. אבל כבר לא אכפת לי.
שמרתי את המשקפיים במגירה שבשידה.
שקט, זיכרון עמום, שבע.
שבע.
שבע.
ואנחנו צריכים לספר לך משהו,
ואני רוצה לדעת עוד. על כל רגע בחייך. על נקודת המבט שלך, על איך שזה היה פעם, על מה שהרגשת וחשבת ועשית ואמרת ואף פעם לא שכחת.
גרון צורב, משאלה שקטה, נר דולק,
אנשים מתים מולי.
הדמעות לא שלי.
כבר לא אכפת לי.
אבל הלוואי שיכולתי לא להסתכל.
הלוואי שגם הם ימותו כדי שלא אצטרך להסתכל עליהם מתים יותר.
וקבר אפור שלא באמת מסמל לי אותך. הוא מסמל משהו. אני לא יודעת מה. אולי אותך המזויף. אותך מסיפורים. אותך שאני לא יודעת אם אני רוצה להכיר.
ואני תמיד אשמור את זוג המשקפיים בתוך הקופסה הקטנה עם הבד קרוב אליי.
ואני רוצה שתדע שתמיד אהבתי אותך.
ותמיד אוהב.
אפילו אם זה מזויף.
במיוחד אם זה מזויף.
עברו שלוש שנים ושישה חודשים.
אני לא יודעת איפה קופסת המשקפיים יותר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
