לעזזל, איך כותבים סיפור שמח?'.
כך למעשה נפתחו מחשבותיו של מיודענו, הסופר הצעיר משה רובננקו באותו בוקר קיצי.
הוא ידע שלא לעד יוכל להמשיך עוד ולכתוב את אותם סיפורים קודרים מלאי תובנות של סוף החיים.
לפחות לא עבור קהל קוראיו הנאמנים.
והוא גם ידע שהוא בעצמו זקוק לשינוי, שהרי במשך שנה ומחצה כמעט כל שהיה עוסק בו במחשבותיו, בין כתביו, בחיו היה רק הצער עצמו.
וצער הוא לא חבר נאמן.
אבל רובננקו הצעיר ידע גם שבשביל לעשות דבר שטרם עשה מימיו, יהיה עליו להתאמץ קצת יותר מכפי שעשה עד כה.
אז ראשית הוא ניסה לקרוא ספר שמח. אבל ספרים שכאלו עשו לו עצוב. כי הם הזכירו לו רגעים בחיים שהוא תמיד ניסה לשכוח.
אחר כך הוא ראה סרט של צ'פלין בשחור ולבן. והוא סבר שזה יפתור את הכל. אבל גם כשניסה להתאמץ לא לבכות מרוב אושר ברגע המצחיק ביותר, משהו בו כמעט התפוצץ ונסדק.
אז רובננקו עשה את מה שעושים אנשים עצובים בדרך כלל וחיפש נחמה אחרת. אבל זו ככל שהיה מיטיב לחפש כלל לא היתה קלה להשגה, שכן איזו נחמה תרצה לקשור את גורלה אל אחד מדוכדך שכזה.
ויום אחד זה קרה. דווקא ברגע הנמוך ביותר שמיודענו אי פעם היה בו. קול קטן קרא אליו, סתם כך, דרך אגב לבקש דבר מה או סליחה. והוא לא זכר אם זה היה בתור לקופה בחנות או שבכלל בבית המרקחת, רק שהיה זה הקול הכי חמוד שהגיע לאוזניו מעולם. אז הוא הסתובב. והיא חייכה. אחר כך הושיטה יד אל המדף מאחוריו וזו נגעה בו מעט אולי בשגגה.
ורובננקו השיב לה חיוך. חיוך אמיתי. ובתוך תוכו האושר גאה והציף, פניו האדימו ולחיו בערו.
סוף סוף מצא לעצמו נחמה.
ובקופה, מעט אחרי ששילם עוד המתין לה בקצה של התור. ביקש לשאול אם אכפת לה ומה היא עושה היום בין שמונה לאחת עשרה בערב. וכשחיוך דבילי על פניו ואחד לא פחות על פניה שלה, נזכר גם לשאול מהו שמה.
וממש באותו ערב קיצי הוא ישב מכונס בחדרו, ודמעות מציפות ושורפות, מחניקות ושורטות בגרונו. ואולי היתה זו טעות מצידו ואולי גם טעות מצידה, אך קשה בימים שכאלו למצוא במדינה נחמה...
איי. וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
