בעולם אחר הייתי טובה יותר,
נאמנה, אוהבת, אכפתית ושלווה,
בעולם הזה אני פרצוף מבין רבים,
עם נפש שחורה.
בעולם מקביל הייתי נותנת לזעם ללכת,
נפרדת ממנו בחיבוק אוהב,
ומזכירה לו שמחר יום חדש,
ואפילו אם הוא לא יהיה טוב,
אז מחרתיים יהיה טוב.
בעולם הזה אני מלאה בכעס, שנאה והרס עצמי,
וכיף לי ללחוץ את ידו של הזעם,
ולהניח לו להשמיד הכל מסביבי.
במציאות אחרת הייתי אוהבת אותך יותר,
ומקבלת כל החלטה ומסקנה שלך באהבה,
כי הייתי מאמינה שאתה אדם משל עצמך.
במציאות הזו אני עומדת על הקו הדק שבין האהבה לשנאה,
יום אחד אוהבת, יום אחד שונאת,
יום אחד רוצה לחבק, ויום אחד להחטיף.
במקום אחר הייתי מאמינה שהחיים יפים, שהזמן יקר, ושעדיף לחייך מאשר לבכות.
הייתי כואבת לראות אנשים בוכים, הייתי מנסה לעזור להם, להרים אותם, ולהראות להם שכלום לא אבוד.
במקום הזה אני זאת שגורמת להם לבכות בזמן שהם מביטים בי,
אני זאת שמכופפת אותם עד לרצפה, ודורכת חזק כדי שלא יצליחו להתרומם.
אני מלאה ברעל ששוטף את כל העצמות והבשר,
הוא עובר לי בתוך הורידים, מחליף את הדם,
ומזין אותי.
בחיים אחרים הייתי מצילה את עצמי לפני, לא הייתי צריכה שישלחו לעברי יד,
הייתי מגנה על עצמי, שומרת, ובעיקר אוהבת,
אבל בחיים האלה,
אני זאת שנהנית להרוג את עצמי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
