פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 137 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים המוסך I.V olokita
אבי היה מוסכניק מוכשר. באופן אה פורמאלי, הכי מוכשר בארץ. כלומר, אם חיים הכט היה עושה עליו "יצאת צדיק", הוא היה מקבל שתי מדליות, אחת בגלל שהוא באמת צדיק והשניה כי הוא מכונאי מדהים ובטוח שחיים היה מקבל אחלה טיפול לרכב.
בכל אופן, למרבה הצער, לאבי נמאס להיות מכונאי. בכל זאת עשרים שנים במקצוע כעצמאי ועוד שרות כמכונאי בצבא, חייב להיות לזה גבול כנראה.
אבל הוא לא עשה עם זה כלום.
עם זה שנמאס לו.
כל בוקר בשעה ארבע הוא היה מתעורר, קם, שוטף פנים, מצחצח שיניים, מסתכל במראה ומקלל. אחר כך יורד למטבח, מכין כוס קפה טורקי על הגז ומבטיח שמשבוע הבא הוא כבר לא יהיה מוסכניק אלא משהו אחר. ככה כבר איזה חמש שנים. אבל הוא רק מקלל ומבטיח בלב.
יום אחד, לפני יומיים בערך, נכנסה למוסך של אבי ב.מ.וו חדשה ומבריקה. כזאת שמוציאה לך את העניים גם אם אתה עוצם אותן חזק חזק כשהיא עוברת לידך. אבי היה מבסוט, סוף סוף נכנס למוסך שלו רכב עם קלאס, לא כמו המאזדות בשנקל שנכנסות כל חמש דקות כדי שיחליף להן ווישר. הוא הניח את מפתח הברגים שהחזיק בידו וניגש לכיוון הרכב שכעת עצר בדיוק מעל הליפט המקולקל בפינה הקיצונית של המוסך. "מה קרה לרכב?" שאל באדיבות את הנהג שבדיוק התחיל לסגור את החלון מעלה. "האמת, חשבתי למכור ואני צריך בדיקה מקיפה לראות שאין שום דבר שיכשיל לי את האוטו במכון" אמר הנהג ויצא מן הרכב, לא לפני שדומם את המנוע (כי סביבה ירוקה זה חשוב לו לפי המדבקה על הפגוש האחורי).
זמזום המנוע נעלם ושקט השתרר כעת באותה הפינה של המוסך. אבי הסתובב סביב הרכב כבוחן אישה יפה, אך ידו, בלי כל בושה, הייתה מלטפת את מרכבת המתכת הנוצצת שנחה כעת בחצרו. לפתע ידו נתקלה בדבר מה מטריד ודוקר שהיה בולט מן הרכב וכאילו לא היה שייך אל אותה הצורה המושלמת. הוא הסתכל מטה והנה מונח לו שלט נייר שפינתו דוקרנית על החלון האחורי. "למכירה, ב.מ.וו חדשה. יד ראשונה מרופא".
"אתה רופא?" שאל אבי בפליאה.
"כן" ענה האיש בזחיחות.
"מאיזה סוג?" שאל אבי.
"כזה שמרפא אנשים" ענה האיש בצחוק אך אבי לא צחק. להפך, הוא נפגע.
'למה אנשים עם ב.מ.וו חושבים שהם חכמים יותר מכולם?' הוא חשב בכעס אך לא העז לומר מילה.
האיש שכעת היה נבוך מחוסר התגובה של העומד מולו, תיקן את תשובתו. "אני כירורג".
"אה, מאלו שחותכים אנשים" אמר אבי.
"בדיוק" השיב האיש החשוב.
"אתה יודע" אמר אבי והמשיך "אני ואתה דיי דומים בעבודה שלנו".
האיש שלא הבין את כוונתו של אבי, עיקם את פרצופו (אך אבי חשב שמדובר בעצירות קלה גרידא ולכן לא ייחס לכך חשיבות ושתק).
"סליחה? לא הבנתי איך אנחנו דומים" אמר האיש בבוז לאחר שהבין שהעומד מולו איננו מתכוון לפרט את כוונתו.
"אה, זה פשוט. אני מתקן שגיאות שיצרו אנשים ואתה מתקן שגיאות שייצר אלוהים" אמר אבי וכעת חיוך ענק נסוך על פניו, 'ועוד אומרים שכירורגים הם הכי חכמים מבין הרופאים' חשב אבי לעצמו ושמחה גדולה פשטה בליבו, 'אחד לאבי, אפס לכירורג הטיפש'.
"ממש לא" נזדעק האיש, "כלומר, המטאפורה נחמדה אבל... זה ממש לא אותו הדבר".
"באמת?" שאל אבי, "מתערב איתך שאני יכול להיות כירורג מדהים".
"בסדר, בסדר, גם אני הייתי יכול להיות אחלה מוסכניק אם הייתי לומד את המקצוע. אבל אני לא מבין כלום במכוניות, בדיוק כמו שאתה לא מבין כלום בגוף האדם" ניסה האיש להסביר.
"אתה יודע מה" אמר אבי. "בא לי להיות רופא. כירורג". הדוקטור החוויר. לא מעצם המחשבה על כך שיום אחד בנו או ביתו חלילה ימצאו את עצמם על שולחן הניתוחים של דוקטור אבי, אלא מכך שעכשיו לא יהיה מי שיבצע את הבדיקה לב.מ.וו שלו.
"נו, אז מה אתה אומר?" שאל אבי.
"על מה?" ענה הרופא.
"מה זאת אומרת? שנתחלף. ליום אחד, מקסימום יומיים, לא יותר מזה. נו בחייך, לא צריך לספר לאף אחד ואף אחד לא ירגיש. גם ככה אתה לובש מסיכת ניתוח על הפנים ואני כל היום מרוח בגריז. באמת, אף אחד לא ידע".
"אני לא יודע" גמגם המנתח המדופלם. "זה נראה לי קצת פלילי, לא כך?".
"מה פתאום פלילי?" שיקר אבי שידע שמדובר בפשע, לא פחות מכך.
"טוב" ענה הרופא. "כבר הרבה זמן אני צריך יום חופש מהעבודה. אבל רק ליום אחד ורק בתנאי שמחר אתה בודק לי את הרכב. חינם".
"סגור" ענה אבי ועיניו קורנות מאושר.
וזהו, כבר דקות לאחר מכן אבי היה בדרכו אל בית החולים, נושא תג שם שאיננו שלו, לבוש בבגדי מנתחים שהשאיל מהרופא. ואילו המנתח, הוא נשאר במוסך, לבוש בסרבל מטונף, פניו כבר מלאות משיכות שחורות מן הגריז שעטף את ידיו.
הנסיעה אל בית החולים הייתה ארוכה, יותר ממה שציפה שתהיה. גם תנועת המכוניות שהיו דחוקות בפקק ארוך שאיננו נגמר הפריעה. סירנת אמבולנס מרחוק נשמעה בבירור וככל שהתקרבה אל אוזניו, הלך טור המכוניות והתפזר אל שוליו של הכביש. גם אבי עשה כמותן אך הפעם נזכר כי יש לו שליחות. אותה השליחות שיש לנהג האמבולנס ואף חשובה מכך. על כן, ברגע שחלף האמבולנס על פניו הוא חזר אל הכביש ונדבק אל אחוריו. ביחד הם נסעו מהר יותר, האמבולנס מוביל ואבי אחריו.
עד שהגיעו אל פתח בית החולים.
אבי זינק מן המכונית ועטה את מסכת המנתחים על פרצופו. במבט עיניים רציני ובתנועת אצבע, הנחה את השומרים לאפשר את כניסת האיש על האלונקה אל חדר המיון והוא מלווה אותם בהליכה מהירה. בדיוק כפי שראה בתוכניות הטלוויזיה.
"מה קרה לו" שאלה אחות ממיינת בכניסה למיון.
"תאונת עבודה" ענה הפראמדיק באדישות, "לדעתי הוא זקוק לניתוח דחוף" אמר בעוד הוא אוחז יד אחת באלונקה ובשניה מחזיק סנדוויצ' ענק שפירוריו נופלים על הסדין אשר כיסה את הפצוע.
"דוקטור, אתה מאשר להכניס אותו לניתוח?" שאלה האחות את אבי, אך האחרון היה עסוק בהתבוננות בפלא הארכיטקטוני שנקרה חדר מיון ולא שם לב לדבריה.
"דוקטור" חזרה האחות על פנייתה בתקיפות רבה יותר.
"מה? כן, כן. ודאי, ניתוח דחוף" ענה אבי מבלי שהיה לו מושג למה התכוונה האישה בלבן.
"אם כך בואו אחריי" ציוותה האחות והחלה בהליכה מהירה אל עבר אגף הניתוחים. אבי, שכעת דיי הצטער על כך שלא בדק לפחות את האיש, ניסה להדביק אותם אך קצב הליכתם היה מהיר משלו.
"דוקטור, כנס לחדר ההתארגנות, אקרה לך מיד כשיגיע הצוות".
"תודה" ענה אבי ונכנס אל החדר בזמן שהוא סוגר את הדלת אחריו.
'מה אעשה?' חשב אבי, 'מייד יכנסו אל חדר הניתוחים רופאים וסניטרים ואחיות וכולם יצפו שאתקן את האיש המסכן הזה. בחיי, עדיף היה לו למות ולא להגיע אל חדר הניתוח שלי'.
"דוקטור?" קטעה קריאה שקטה את רצף מחשבותיו. הוא הסתובב אל עבר הדלת. "אנחנו מוכנים" חייכה אליו אחות צעירה לבושה בלבן ופנייה עטויי מסכה. אבי עוד המשיך לעמוד במקומו שניות מעטות אך מיד התעשת ונכנס אל חדר הניתוח.
על השולחן שכב גבר, על פי מראה גופו, הוא לא היה צעיר וגם לא מבוגר, הוא שכב עירום וצבעו כחלחל, פניו מכוסים ורק צינור אוויר יוצא מתחת לכיסוי ואילו לראשו סדין עם חור. אבי התקרב לעברו עד אשר הגיע למראשותיו. "מה קרה לו?" שאל המוסכניק את האחות האחראית שהייתה עומדת לצידו.
"הוא עבד במוסך, כנראה תיקן מכונית והיא פתאום נפלה מהליפט ישר על הראש שלו. מסכן, אין לו הרבה סיכוי לשרוד. גם כך סימני החיים שלו חלשים מידי".
"אוקיי, בואו נתחיל" אמר אבי בסמכותיות כאילו היה במוסך שלו ולא בחדר הניתוח של מישהו אחר, "מי יודע לעשות חור בראש?" שאל אבי אך במקום תשובה כולם גיחכו. "טוב, אעשה זאת לבדי" מלמל אבי לעצמו.
"דוקטור, הוא מת" קבעה האחות עוד בטרם הספיק אבי לבצע ולו חיתוך אחד.
"באמת? כבר מת?" שאל אבי וכעת כל הנוכחים כבר צחקו. אבל אותו זה לא הצחיק. הוא באמת רצה לנסות ולהציל את האיש. אז אבי ביקש שינסו החייאה, אבל הנוכחים רק הגבירו את צחוקם, "הומור של קצבים" סינן אבי לעצמו בכעס.
"נו ליצן, תכריז כבר" גערה בו האחות האחראית.
"בסדר, בסדר" כעס אבי.
"האיש מת" הוא קרא בקול אפילו שלא ידע אם יש אמת בדבריו. בשלב הזה מרבית הנוכחים כבר לא הצליחו להתאפק עד שהצחוק בחדר הניתוח היה כל כך גדול, כך שהפריע לשאר הניתוחים בחדרים הסמוכים.
"שששש" כעסה האחות הראשית שהתפרצה אל החדר, "כל מי שלא צריך להיות כאן יותר שיצא מהחדר. דוקטור, אני צריכה שתחתום לי על תעודת הפטירה בבקשה".
"בוודאי" ענה אבי וחיכה עד שתתפנה אליו. האחות הסירה את הסדין עם החור שהיה על ראשו של המת, לאחר מכן הורידה מעל פניו את הכיסוי ושלפה את הצינור. אבי התקרב אל גופת הגבר. לרגע היה נדמה לו שהוא מזהה את האיש, אך מכיוון שפניו, ובכלל, כל ראשו היו דיי מעוותים מעצמת התאונה, אבי העדיף לחשוב כי האיש אינו מוכר לו כלל.
"קח, תחתום. ואל תשכח לציין את שעת המוות" אמרה האחות והגישה לאבי את הטופס על מגש כתיבה ממתכת. אבי קרא את הפרטים. הוא התבונן וקרא בעיון פעם אחר פעם דווקא את אלו שהיו מזהים את האיש למרות שלא היה בהם כדי להסביר על סיבת המוות.
"שם: אבי מזרחי".
"כתובת מגורים: הארזים שש. רמת אביב".
"טלפון בביית: אפס שלוש מקף חמש חמש..." אבי נעצר. הוא הרים את ראשו והסתכל אל האחות, לאחר מכן הוא הניח את מגש הכתיבה על רגלי הנפטר ומיד כשסיים לעשות זאת, פשוט התעלף.
כשהתעורר כבר היה שכוב על מיטה. הוא התרומם והביט סביב. אל גופו היו מחוברים חוטים שהובילו את מבטו אל משגוח חשמלי שקווים צבעוניים בו קפצו ועמדו. לפתע נפתחה דלת החדר ואדם מבוגר נכנס בה.
"דוקטור" אמר המבוגר כאילו רצה לומר מחוות שלום. אבי הנהן בראשו כמשיב לברכה במחווה משלו. "דוקטור, אני אליאס, אני מניח שאתה מכיר אותי. מנהל בית החולים שלך".
אבי נדרך.
'עלו עליי' הוא חשב לעצמו, 'מייד יכנסו השוטרים אל החדר ויעצרו אותי, אם לא על רצח אז לפחות על רשלנות מקצועית או התחזות' חרד אבי.
"דוקטור, מה שלומך" אמר הפרופסור וחייך אך לא המתין לתשובה, "אל דאגה, הכל בסדר, פשוט התעלפת מתשישות. זה קורה. גם לי בעצמי זה קרה מספר פעמים בעבר. רק רציתי להגיד לך שאני גאה מאוד במסירות שלך לעבודה ושאני מאחל לך שתרגיש טוב ושתחלים במהרה" אמר המנהל. לאחר מכן יצא המנהל מן החדר ונעלם.
"רופא חשוב, אה?" נשמע קול מן העבר השני של הווילון.
"סליחה?" ענה אבי.
"שאלתי אם אתה רופא חשוב" חזר הקול והבהיר כוונתו.
"אפשר לומר כך" ענה אבי, "כירורג".
"או... כירורג. פששש... לתקן טעויות של אלוהים" נאנח האיש מן הצד השני, "כמה הייתי רוצה להיות רופא" המשיך הקול, "אבל אני יש לי מקצוע ייחודי משלי. אני מתקן טעויות של אנשים משוויץ, שזה כמו רופא, אבל של שעוני יוקרה".
"היית רוצה להתחלף?" שאל אבי מבלי שיכול היה לעצור את עצמו "ליום אחד, אולי ליומיים".
"בטח" ענה האיש ועיניו קורנות משמחה.
איי.וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
