פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 718 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים צ'יזבט מגדת העתידות
מתתי בתשיעי בנובמבר 1999 בפיגוע בדרך חזרה הביתה מהבסיס. הייתי בן עשרים.
אף אחד לא טרח להסביר לי מה קרה. אף אחד לא טרח לבוא ולבשר את הבשורות המשמחות שעכשיו, ארבעה חודשים לפני שהייתי אמור להשתחרר, אני מת. אני אפילו לא זוכר אם שמעתי על הפיגוע בחדשות או אם הדבר הראשון שראיתי אחרי שלא חזרתי הביתה היה ההלוויה שלי.
הייתי נבוך כשצפיתי במשפחה שלי מהצד, קצת לא קשור, קצת לא מבין, כי לפני רגע עוד ישבתי באוטובוס ועכשיו ההורים שלי בוכים.
אני לא הראשון שמת, וגם לא האחרון- ואני רואה אותם לפעמים, את המתים האחרים, מסתובבים בבית הקברות וצופים במצבות חסרות החיים שלהם לפני שהם נעלמים וממשיכים הלאה. ראיתי גם כמה מהנפגעים שנהרגו יחד איתי באותו היום של הפיגוע, אבל מעולם לא ניגשתי אליהם ומעולם לא ניסיתי לדבר איתם. והם נעלמו, כמו כולם, אז מעולם לא הייתה לי הזדמנות נוספת.
אני לא לגמרי בטוח לאן כולם הולכים, ומעולם לא ידעתי אם להאמין בגן עדן או בעולם הבא, בגלגול נשמות או כל דבר אחר שהוצא לי במהלך עשרים שנות חיי. מעולם לא יצא לי לראות מה יש בצד השני לפני המוות, אבל אני יודע שזה לא זה. כי זה לא יכול להיות כל מה שיש. בית הקברות. ההלוויות שהופכות לאזכרות ואנשים בוכים שהופכים לפנים אדישות.
אני רואה את המשפחה שלי פעמיים בשנה, משהו שאני כנראה צריך להוקיר לו תודה, בגלל שאני אוהב את ההורים שלי ואת האחים שלי יותר מכל דבר אחר, אבל כל פעם מגיעים פחות ופחות אנשים ואני לא רוצה להאמין שזה כל מה שנשאר לי לעשות אחרי המוות. אני לא רוצה לחשוב שבגיל עשרים הכל נגמר בצורה כל כך בלתי מספקת, בלי שום אלוהים. אני לא רוצה להאמין שמסיבה מיסטית לא ידועה אני היחיד שלא יכול להיעלם. נראה כאילו הסיבה היחידה שמתתי הייתה כדי לרדוף את בית הקברות, כמו איזה תסריט לעוס מסרט אימה גרוע.
ובמשך הרבה מאוד זמן, חשבתי שאני היחיד.
אבל הוא עמד שם כאילו הייתה לו הזכות, בוהה בקבר שלא היה שלו. נכחתי בהלוויה שלו כמו שנכחתי בכל הלוויה שקדמה לה, אבל הוא לא היה שם ליותר מרגע לפני שהסתלק לו. מתהלך בין שורות של מצבות, עיניו מקובעות על רגליו, הוא נעצר מול הקבר שלי.
תמיד היה עצוב לראות ילדים מתים. ולמרות שאני בעצמי עמדתי על סף התואר של ילד, המת הזה לא יכול היה להיות מעבר לגיל תיכון. הוא היה רזה וחיוור כמו, טוב… כמו מת. זה לא היה משהו מובן מאליו, למרות האירוניה שבדבר. רוב המתים לא נראו כל כך חולניים, לפחות לא הצעירים מביניהם.
אבל מלבד זאת, המת החדש נראה ממוצע למדי. לא גבוה ולא נמוך, עם תווי פנים שכיחים ושיער כהה. הבגדים שהוא לבש לא היו שום דבר מיוחד או מפתיע, חולצה לבנה וג'ינס, אבל אז שמתי לב שהוא לא לבש נעליים, ועמד יחף על האבנים. הספקתי לתהות אם לא קר לו, לפני שהבנתי שזה כבר לא משנה. אני בעצמי כבר שכחתי איך קור אמור להרגיש.
הוא נראה קצת לא קשור, קצת כמו ילד קטן שהלך לאיבוד. הוא אפילו לא שם לב אליי עד שכחכחתי בגרוני.
הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהוא הסתכל עליי היה שהוא נראה כאילו הוא ראה רוח רפאים. ועם כל הכבוד, זה היה הדבר הכי מטומטם שאי פעם חשבתי. כמעט אמרתי לו את זה, וזה יכול היה להיות הדבר הראשון שיצא מהפה שלי מאז יום מותי, משהו שכנראה הייתי מתחרט עליו למשך שארית האלמוות שלי.
"אממ, שלום," אמרתי, בוחן אותו בעיניים זהירות. "מה אתה עושה?"
לרגע הוא רק עמד שם, מסתכל עליי בעיניים פעורות. מבטו עבר ממני אל המצבה, ובחזרה. "אני… אה, אני מסתכל."
לכמה שניות לא אמרתי כלום.
"מסתכל?"
"כן."
"הממ. בסדר. הבנתי. תזכיר לי מי אתה?"
"אה… קוראים לי עומרי."
"טוב, עומרי," אמרתי, מנסה לשמור על נימה עניינית. "נעים להכיר. עכשיו עוף מפה."
"רגע, מה?" הוא שאל בבלבול. הוא נראה מופתע, אבל נעלב יותר מכל דבר אחר. קצת רציתי לבעוט בו. "אתה לא המלאך השומר שלי או משהו?"
"המה שלך?" שאלתי בגבות מורמות.
הוא הסתכל עליי לכמה שניות בלי לומר כלום, פתח את הפה בהיסוס, סגר אותו שוב. "חשבתי שזה מה שקורה אחרי שמתים."
ממש רציתי לבעוט בו.
"אני את השמירות שלי גמרתי בנוב' 99, שום מלאך שומר ושום כלום. בית הקברות הזה הוא האזור שלי, הקבר הזה הוא הקבר שלי, אז עוף למקום אחר."
"אבל... גם אני נקברתי פה."
"זה לא עובד ככה."
"למה לא?"
"כי אני אמרתי."
"אבל למה לא?"
"אני פה כבר שבע עשרה שנים, אני יודע על מה אני מדבר."
"אבל למה לא?"
"תשמע," ניסיתי לשמור על קול רגוע, לא לחרוק שיניים, לא לקמוץ אגרופים. הזכרתי לעצמי שהוא רק הרגע נקבר. הוא לא יודע. זה בסדר שהוא מטומטם. "זאת חלקה של חיילים, בסדר? אתה לא צריך להיות פה. לך לחכות ליד הקבר שלך עד שתיעלם ותעזוב אותי בשקט."
"לא רוצה."
הסתכלתי עליו בגבות מורמות, והוא הסתכל עליי כאילו רק מחכה שיגמר לי הפתיל, עם עיניים כועסות ואגרופים קמוצים, שרירים מתוחים כאילו הוא מצפה שאעשה משהו. ואלוהים, מתי ילדים הפכו להיות פושטקים בלי שום טיפה של כבוד? אולי אם הוא יכול היה להרגיש כאב פיזי אחרי המוות, באמת הייתי בועט בו.
"לפחות תעוף לי מהעיניים."
לרגע חשבתי שהוא לא עומד לעזוב, שהוא ישאר לעמוד פה רק כדי לעצבן אותי. אבל הוא העיף מבט כועס אחרון בקבר שלי, במצבה עליה השם שלי היה כתוב באותיות שחורות וגדולות, ואז הסתובב והלך. לא לכיוון ממנו באנו, לא בחזרה לקבר והמשפחה שלו, אבל הוא הלך.
*
הילד היה מול הקבר שלי.
מקופל בתוך עצמו עם ברכיו משוכות אל חזהו וידיו נחות על כפות רגליו, הוא ישב על הרצפה ולא זז. הוא בהה בכיתוב על המצבה שלי, אבל הוא לא באמת הסתכל על שום דבר. העיניים שלו היו עמומות, לא ממש נשארה בהם הכרה כלשהי. הוא לא באמת שם לב לשום דבר. לא באמת היה לו אכפת.
יכולתי להישבע שהוא נשאר פה רק כדי לעצבן אותי עוד קצת.
היה הרבה רוח בבוקר ההוא, למרות שלא אני ולא המת החדש יכולנו להרגיש אותה. ובכל זאת, תהיתי אם לא קר לו.
המגפיים שלי הרעישו כשדרכתי על החצץ והאבנים, תופפו על רצפת האבן כשהתקרבתי ונעצרתי ליד רגליו של הילד. עבר הרבה מאוד זמן מאז מת כלשהו נשאר מספיק זמן כדי לנהל איתי שיחה. אף אחד לא רצה לדעת בכל מקרה. רובם פחדו לשאול, אני מניח. ואולי אני לא הדברן הכי גדול, אבל כן עבר זמן מה מאז התעצבנתי על מישהו. הוא לא שם לב אליי עד שפתחתי את הפה.
"אתה עדיין פה."
הוא הרים אליי את מבטו, הסתכל עליי לרגע לפני שקפץ את שפתיו והסתובב בחזרה לקבר.
"אני עדיין פה," הוא אמר.
"ולא היית בהלוויה שלך?"
"לא."
הוא שתק, שתיקה כועסת ועיקשת, ואני רציתי להתעלם. רציתי להעמיד פנים שהוא לא יכול להפריע לי, שהוא רק עוד מת, רק עוד רוח, שהוא יעלם עוד לפני סוף השבעה. אבל הנוכחות שלו דרשה תשומת לב. השקט שלו היה רועש. חוסר המוכנות שלו היה בלתי נלאה.
"אתה יניב?" הוא שאל פתאום. הוא לא הסתכל עליי, מבטו עדיין מקובע על הקבר שלי. העברתי את מבטי ממנו אל המצבה, לשם החרוט על האבן.
"כן."
"היית חייל?"
הסתכלתי מטה אל המדים שלי. הוא היה מטומטם יותר ממה שחשבתי. "לא. מתתי בתחפושת."
הוא החמיץ פנים. "אתה לא צריך להיות כל כך סרקסטי…"
"אני מת, ילד. מה כבר יש לי להפסיד?"
"אני... לא ילד."
"הא, כן? התגייסת כבר?"
"לא."
"אז אתה ילד."
הוא הזדעף. וחשבתי שהוא גמר לדבר, אבל אז הוא הרים אליי את מבטו.
"מתת בקרב?" הוא שאל.
לרגע לא אמרתי כלום, ורק השבתי לו מבט אדיש. "מה?"
"היית חייל, כן? קרבי? מתת בקרב?"
"אני הולך להעיף לך סטירה."
“מה? מה אמרתי?"
לקחתי נשימה עמוקה. לא לקמוץ אגרופים, לא לחרוק שיניים. זה בסדר שהוא מטומטם, נכון? זה בסדר שהוא מטומטם.
"לא, לא מתתי בקרב. נהרגתי בפיגוע."
"הו," הוא אמר, ואז השתתק לרגע מבורך אחד. " אממ, מצטער. אם העלבתי אותך. או משהו. אני... משתתף בצערך?"
"כן, מה שתגיד."
ואולי המוות השאיר אותי קצת מריר, אבל זה לא שאין לי זכות לכעוס. אם יכולתי לבחור את הדרך בה אני אמות, אולי למות בקרב הייתה יכולה להיות תשובה טובה. משהו הירואי כזה או אחר. בשביל המדינה שלי, בשביל המשפחה שלי. למות בפיגוע היה מביש. כמעט אירוני.
בהחלט לא הוגן.
ומה הילד הזה מבין?
“אבל... תודה, אני מניח," אמרתי כעבור רגע. "אף אחד לא באמת משתתף בצערם של המתים."
ונראה שזה סיפק אותו, כי הוא לא אמר שום דבר נוסף. המשכתי לעמוד שם לכמה דקות בזמן שהוא רק ישב מבלי להרים את מבטו אליי שוב. הוא הסתכל על המצבה שלי כאילו היא הייתה משהו מוכר, משהו מנחם, אבל אחרי כמה זמן מבטו נפל אל רגליו. וככה הוא נשאר.
כשהלכתי הוא המשיך לשבת שם.
*
ביום השלישי שבו הילד המת לא נעלם, הלכתי לבקר את הקבר שלו.
השמש בקושי זרחה כשעשיתי את דרכי בין מצבות האבן, והרגליים שלי הובילו אותי לשם מבלי שבאמת שמתי לב. לא התווכחתי, נתתי להן להוביל את הדרך.
הרוח נשבה ושרקה באוזניים שלי, אבל הכל הרגיש דומם. ריק. בני המשפחה שלו כבר לא היו שם, אף אחד לא עמד והסתכל ובכה על מותו של נער שאפילו עוד לא זכה לסיים תיכון, אף אחד לא היה שם כדי להניח פרחים או להדליק נר זיכרון.
הרוח כנראה הייתה מכבה אותו בכל מקרה, אבל העיקר הכוונה, נכון?
עד אז כבר הספקתי לשכוח, אבל נזכרתי כשנעמדתי ליד סימון הקבר- קראו לו עומרי. עדיין קוראים לו עומרי, כל עוד הוא עדיין פה. ובהתחשב במזג האוויר, הוא ככל הנראה מת בסוף אוקטובר. בגיל שבע עשרה, שמונה עשרה? לא הייתי בטוח, אבל הוא באמת היה בסך הכל ילד. עכשיו כל מה שנשאר ממנו זו רוח רפאים. תסריט לעוס לסרט אימה גרוע. הרגשתי קצת רע, כי אני מכיר את ההרגשה, זה לא משהו שנעים לעבור וזה בהחלט לא משהו שקל לקבל על עצמך. אבל בזמן שעליי נגזר לרדוף את בית הקברות בו נקברתי לנצח, עליו לא הטילו שום מחויבות שכזו.
אידיוט בר מזל.
עברו שלושה ימים, והתחלתי לחשוב שאולי העקשנות שלו היא זו שמשאירה אותו תקוע פה יחד איתי. בגלל שהוא לא זז, לא רוחנית ולא פיזית. יושב כמו סלע על האדמה בחלקה של החיילים, כל היום בוהה ברגליים שלו כמו ילד ממורמר בן חמש. אם הוא עדיין היה חי בטוח היו נתפסים לו כל השרירים עד עכשיו.
חלק ממני אמר שאולי זה לטובה. הוא מדוכדך, אבל זה יעבור לו. לפחות הוא לא מפריע יותר מדי. חלק אחר אמר שאם הוא לא מתאפס על עצמו בזמן הקרוב, אני גורר אותו לקבר שלו בעצמי.
אז בסוף היום השלישי חזרתי לחלקת החיילים.
"אני יודע שעוד אין לך מצבה מוכנה, אבל המקום עדיין די נחמד," אמרתי. הוא סירב להסתכל עליי, אז זזתי ונשענתי על המצבה שלי כדי שלא תהיה לו ברירה אלא להישיר אליי מבט. הוא הזעיף פנים, אבל חוץ מזה לא ממש טרח להגיב. "לא יזיק לבוא להעיף מבט."
הוא המהם, כאילו התגובה הזאת אמורה לספק אותי.
"נו, מה אתה אומר? אני חושב שכדאי לך לבוא לראות."
"מה אתה רוצה ממני?" הוא שאל, מעוצבן.
"נקברת שם," אמרתי, וניסיתי לא להישמע יותר מדי כועס, יותר מדי נעלב. "אני רק אומר שכדאי לך להראות קצת כבוד."
"לגופה שלי?"
"למשפחה שלך."
"ההלוויה נגמרה שלשום."
"הם יחזרו."
"אני לא רוצה לראות אותם."
"מה הבעיה שלך?" כשהוא לא ענה, נשפתי החוצה בתסכול וקמתי בחזרה. “למה אני בכלל טורח? בבקשה, תמשיך לשבת ולרחם על עצמך, אל תיתן לי להפריע."
וזה בדיוק מה שהוא עשה.
*
השבוע בא וחלף כאילו לא היה. השבעה נגמרה, בני המשפחה של עומרי חזרו בפנים אדישות יותר ורגשות מאופקים יותר. הסתכלתי עליהם מרחוק, כאילו מפחד להרוס את הרגע ולהפריע להם. או שאולי פשוט עדיין כעסתי. כי אולי הפגישה הראשונה שלנו לא הלכה הכי טוב, אבל כדאי לילד הזה להעריך את המאמצים שאני עושה בשבילו כשאני בכלל טורח לנהל איתו שיחה כי אני לא באמת חייב לו כלום. ולא רציתי לחזור לקבר שלו. לא מגיע לו.
אז עמדתי בצד, ולמען האמת הרגשתי טיפה ילדותי. טיפה לא קשור.
ורציתי להבין. עד כמה שכעסתי, רציתי להבין.
*
עם סוף השבוע הגיע תחילתו של נובמבר, עם קצת גשם ורוח, ותאריך יום המוות שלי ממש מעבר לפינה.
כמעט לא שמתי לב, שהוא הגיע. הפסקתי לנסות לעקוב אחרי הזמן החולף אחרי כמה השנים הראשונות שלי בבית הקברות. לא כל כך קשה לאבד את תחושת הזמן במקום הזה. לא היה לי לוח שנה, משהו לסמן עליו במרקר צהוב עיגול גדול על היום בו יצא לי לראות את ההורים והאחים שלי שוב, וקשה לקבוע את התאריך המדויק רק על פי אזכרות והלוויות.
אז כשראיתי אותם בשער, הייתי טיפה מופתע.
ועומרי, שעדיין התעקש להתנהג כמו ילד ולא הסכים לעזוב את הקבר שלי לבד, היה קצת יותר מטיפה מופתע. הוא קם בחיפזון כשהוא ראה אותם מתקרבים, זז משם והסתתר מאחורי קבר אחר. כאילו הם יכלו לראות אותו. כאילו היה להם אכפת. הוא צפה בהם כאילו הוא עושה משהו אסור, בעיניים פעורות ושפתיים קפוצות.
ניסיתי להתעלם ממנו.
ההורים שלי הגיעו עם שיער מאפיר וקמטים חדשים, ואחותי הקטנה, עם שיער קצר יותר משהיה לה בפעם האחרונה שראיתי אותה. ו… טוב, עוד כמה חודשים היא כבר תהיה בת עשרים ושמונה, אז אני לא בטוח עד כמה אני יכול לקרוא לה אחות קטנה. זה קצת מוזר, משהו שלא הצלחתי להתרגל אליו גם אחרי כל כך הרבה שנים. פעם היא הייתה ילדה בת אחת עשרה. ככה אני זוכר אותה הכי טוב.
אחי הגדול לא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אותו שיער ואותם פנים, ידיים בתוך הכיסים של המעיל שלו והעיניים שלו על הרצפה. הוא מעולם לא היה מישהו שמתרגש בקלות או בוכה בפומבי, אז מאז יום ההלוויה שלי כל מה שראיתי על פניו של הייתה מסכה של אדישות. מאולצת משהו, אבל הוא שמר עליה כמו שצריך. תמיד אמרו לנו שאנחנו דומים. שנינו גבוהים ורזים, עם אף נשר ומצח גבוה. אותו צבע בעיניים ובשיער, אותו עור שחום. ולא כמו אחותנו, לא אני ולא הוא הרגשנו הכי נוח כשהיינו צריכים להראות קצת אהדה.
אימא שלי נעמדה איפה שעומרי ישב קודם, ומשכה בשרוול חולצתו של אבא שלי כדי שיבוא לעמוד לידה. היא הניחה את זר הפרחים שהביאה איתה על משטח הקבר. אף פעם לא ממש אהבתי פרחים, אני מוכרח להודות, אבל זה לא כאילו אני הולך להתלונן על זה עכשיו. לפחות להורים שלי יש טעם טוב בפרחים. לפחות מישהו דואג להשקות אותם במקום הזה.
לכמה רגעים שום דבר לא קרה. אף אחד לא זז ואף אחד לא אמר כלום, והרגשתי את העצבות מכה בי כמו לבנה. כי כמו שהחיים לא הוגנים, כך גם המוות. וכשאבא שלי התחיל לבכות הוא בכה דמעות שקטות, כאלה שלא ממש שמים לב אליהן. הוא ניגב אותן בגב כף ידו כאילו הן היו משהו רע. ואחותי לקחה את ידו בידה. ואחי המשיך לא להסתכל לאף אחד בעיניים.
כששמתי לב שגם הילד המת בוכה, דמעות שקטות משלו שהוא ניסה להסתיר בידיים רועדות, הוא כבר היה בדרכו מחוץ לחלקת החיילים.
*
כשמצאתי אותו שוב הוא ישב על חומת אבנים קטנה ליד השער של בית הקברות. העיניים שלו היו אדומות, הידיים שלו שלובות בחיקו בניסיון לעצור את הרעד שלהן, אבל מפרקי אצבעותיו היו לבנים וזה עדיין לא ממש עבד. הוא נראה כאילו הוא ממש מנסה להפסיק לנשום, אבל זה לא משהו שאפשר להצליח בו יותר מפעם אחת.
כשהתיישבתי לידו הוא נבהל קצת ונרתע, מנסה למחות את האדום מהעיניים שלו לפני שאשים לב ולייצב את הנשימות שהוא לא באמת צריך לנשום. הוא נראה כאילו הוא מפחד ממני, ואני הרגשתי קצת רע.
"זה בסדר אם אתה עצוב, אני מבין שזה קשה." אמרתי בשקט, אחרי שתיקה ארוכה מדי. הוא הסתכל עליי בהיסוס, ושמתי לב שהעיניים שלו כחולות, לפחות חלקית. הן נראו בהירות יותר, אולי בגלל האור, אולי בגלל הדמעות.
"אתה לא."
"אחי. אני מת כבר שבע עשרה שנה. תאמין לי שאני מבין."
הוא השתתק. זה התחיל להיות משהו אופייני, השקט שלו. לא ידעתי אם זה נכון להתרגל לשתיקה מצידו, אולי המוות שינה אותו. אני מניח שזה יכול לקרות. כשהוא דיבר, הוא לא ממש הסתכל עליי, חיפש נקודה רחוקה באופק להתמקד בה. כמה שיותר רחוק כך יותר טוב.
"למה אנחנו עדיין פה?" הוא שאל.
"אני לא יודע," עניתי.
"זה לא הוגן," הוא מלמל, ואני הייתי מוכרח להודות לשם שינוי שאני מסכים איתו.
"כאלה החיים."
"כן, חיים..." הוא צחק, למרות שזה לא באמת נשמע כמו צחוק. הוא היה חנוק ומריר ולא דמה לו בכלל. "לא חשבתי שאי פעם אתגעגע להיות חי."
בהיתי בו לרגע, אבל הוא לא העז להחזיר לי מבט. ראיתי שהוא מנסה לא להסתכל עליי, יושב קפוא במקומו כאילו הוא שכח איך בני אדם בדרך כלל יושבים. סקרתי אותו משיערו השחור לרגליו היחפות, וחשבתי שזה מוזר. בהתחלה הנחתי שאולי הוא מת ממחלה, כי היה לו מראה טיפה חולני- עור חיוור מדי ועצמות טיפה בולטות. או שאולי הוא היה חלק מאיזו תקרית מצערת ולא צפויה. פיגוע בדרך חזרה הביתה, ארבעה חודשים לפני סיום השירות. אבל לא היו לו נעליים.
"איך… איך מתת?"
וזה כאילו הוא רק חיכה שאשאל.
"הכדורים של אימא שלי. בלעתי את כל מה שהיה בבקבוק."
ואני לא יודע מה קרה, אבל אני חושב שהפסקתי לנשום לרגע. שבע עשרה שנה מאז הפעם האחרונה שיצא לי לנשום, אבל איכשהו זה קרה שוב. רק שהפעם זה היה קצת מביך, ואני הרגשתי קצת אשם.
"אתה בטח מתחיל להתחרט על זה עכשיו שאתה תקוע פה איתי, הא?" אמרתי בקול שקט, והוא קפא, הכתפיים שלו עולות עוד קצת למעלה והמבט שלו נופל לרצפה. "אה, אני… לא התכוונתי להיות חסר רגישות… או משהו. סליחה."
כל מה שהוא עשה היה להמהם בתשובה, אבל כתפיו התרפו אחרי רגע. כשהוא דיבר, הוא נשמע רגוע יותר ממה שהוא נראה. "אם זה העולם הבא, אז החיים ממש לא שווים את זה."
"זה למה אתה לא רוצה לראות את המשפחה שלך?" שאלתי. הוא הרים את מבטו בהיסוס.
"מה?"
"כי אתה מתבייש במה שעשית?"
"לא," והוא נשמע נעלב, לכל הפחות. זאת הייתה הקלה שמעולם לא חשבתי שארגיש. "המצב לא אידיאלי, אבל אני לא הולך לחזור בהחלטות שלי. לא שאני יכול, בכל מקרה. לא שלמישהו אכפת בכלל."
"אז למה עשית את זה?"
"כאילו לך אכפת."
"אכפת לי."
"למה?"
"בהתחשב במה שקרה, אני מניח שאתה די תחת אחריותי עכשיו. אז… אז אם אתה רוצה לדבר, אני תמיד כאן."
הוא נחר בבוז, וחזר להסתכל על הרצפה.
"תרתי משמע."
*
אחרי האזכרה שלי צפיתי במשפחה שלי עוזבת ונפרדתי מהם בלי קול ובלי תשובה, וחזרתי לחלקת החיילים כדי לשבת על הרצפה ליד עומרי.
*
זה לא קרה בבת אחת, ועברו אולי שבועיים לפני שממש דיברנו ברצינות שוב, אבל בסופו של דבר זה היה קורה כך או כך. כי לא משנה כמה זמן יעבור, שנינו היינו הרוחות היחידות בכל בית הקברות והייתי האדם היחיד איתו הוא יכל לדבר.
לא היה לו ממש מה להפסיד, אז ביקשתי יפה.
הוא סיפר לי שהוא נולד כדי להציל את הנישואים של ההורים שלו. הוא לא ביקש שזה יקרה, אבל אף אחד לא שאל אותו מה הוא רוצה. אם היו נותנים לו את האפשרות לבחור אם להיוולד או לא, הוא כנראה היה חושב על זה פעמיים או שלוש לפני שהיה מגיע להחלטה כלשהי.
הוא חושב שאימא שלו התחילה לשנוא אותו אחרי הגירושים. אין כל כך מה לחשוב, בעצם, כי היא ככל הנראה אמרה לו את זה בעצמה בשלב מסוים, על סף התקף היסטרי כזה או אחר. שהוא הרס לה את החיים כשהוא נולד. והיא הייתה מאוכזבת. אולי אפילו קצת יותר ממאוכזבת, כי היא איבדה תקווה והפסיקה ללכת לעבודה. היא לא יצאה מהבית, וגם לא ממש אכלה כמו שצריך או יצאה מהמיטה, והתעלמה ממנו כמו שהיא יודעת.
כששירותי הרווחה שמעו על הילד בן האחת עשרה עם האם הדיכאונית הם לא עשו יותר מדי. רשמו לה תרופות, ניסו לשקם אותה ודאגו לספק צרכים בסיסיים למשפחה. אבל חוץ מזה שהיא חזרה לעבוד, לא יותר מדי השתנה. לא האכזבה שלה, לא הכעס המודחק, ולא היחס שלה כלפיו. היא אף פעם לא ממש צעקה, והיא אף פעם לא הרביצה לו או קיללה אותו או הרעיבה אותו. היא רק שתקה כמו שהיא יודעת.
הוא חושב שאולי זה כי הוא היה דומה לאבא שלו.
בדיעבד, אולי הוא היה פזיז מדי. הוא לא חשב, אבל לא באמת היה על מה לחשוב. או שהוא עושה את זה, או שלא. לא הבנתי למה הוא התכוון, כי מוות הוא לא תשובה לשאלת כן או לא במבחן לילדי יסודי. מוות הוא לא תשובה בכלל, לא לילדים בני שבע עשרה.
כשהוא גמר לדבר, הוא לא באמת גמר לדבר. אבל היה יותר מדי לומר, ולמרות שלשנינו היה יותר מדי זמן לבזבז, אני לא חושב שהוא רצה לנצל את זה. וגם אני לא אמרתי כלום, למרות שכעסתי. כי לא ידעתי על מה היה כל הכעס. לא ידעתי למי להפנות אותו. לא היה לי על מי לצעוק. בסופו של דבר נותר לי דבר אחד שבאמת יכולתי לומר.
"אני משתתף בצערך, ילד."
*
הוא ישב מול הקבר שלי.
והרגשתי מוזר, כי אחרי כל כך הרבה שנים, המצבה שלי שוב הפכה להיות משהו מעיק. לא רציתי להסתכל עליה, אבל זה היה גם כל מה שרציתי לעשות. זה היה כל מה שיכולתי לעשות בעולם הלימבו המטומטם הזה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהמוות חזר להטריד אותי, אבל זה לא שינה הרבה. זה כאב באותה מידה, והייתי מתוסכל יותר מתמיד. שוב הייתי מת טרי, וזה הרגיש חרא. התחלתי לקוות שאלוהים שומע, ושכל זה זה רק חלק מתוכנית אלוהית דפוקה שלא טרחו לשתף אותי בה, כי די התחלתי לקוות לגן עדן.
כשהתיישבתי ליד עומרי הוא לא הרים אליי מבט, אבל השתיקה שלו לא היה עיקשת הפעם, היא לא הייתה מרידה ילדותית. היא פשוט הייתה, כי אף אחד מאיתנו לא ידע מה להגיד. רציתי להאמין שהנוכחות שלי בכל זאת שימשה כסוג של הקלה, גם אם היא הייתה טיפה מאולצת.
העיקר הכוונה, נכון?
נכון.
"עברו עשרים ושניים ימים מאז סוף השבעה," אמרתי, ולא העזתי לתת לקול שלי להישמע מהוסס. "יש לך מצבה עכשיו, אתה יודע? תאריך לידה, תאריך פטירה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. כל החבילה."
"הלכת לחלוק כבוד לגופה שלי?" הוא שאל, קצת סרקסטי, אבל ניסיתי להתעלם.
"מגיע לך הכבוד. חלקת אותו לי, אחרי הכל."
"הממ. אני מניח."
בית הקברות היה שקט בשבוע האחרון. לא כל יום היו עוד אנשים לקבור, אבל בדרך כלל הייתי רואה שניים שלושה מתים חדשים כל כמה ימים. זה היה מוזר, השקט הזה. זה הרגיש כאילו העולם הפסיק לרגע, כאילו הוא עצר לכמה ימים כדי לתת לי הזדמנות לנשום לרווחה. זה היה כאילו שאר העולם הפסיק לנשום יחד איתי. בכל מצב אחר, כנראה הייתי מודאג, אבל כרגע לא היה לי מספיק כוח כדי שיהיה לי אכפת. נהניתי מהשקט. היה לי קצת זמן לחשוב, היה לי קצת זמן לתת לעומרי להתכנס בתוך עצמו והוא יכול היה להתעלם ממני כמה שבא לו.
אבל אחרי עשרים ושניים ימים, אני חושב שהגיע הזמן לדבר.
"אני חושב…" התחלתי לומר, אבל עצרתי אחרי רגע. היה לי קשה להגיד את זה, כי לא רציתי להעליב אותו בצורה כלשהי, להגיד משהו שכנראה ישמע חסר רגישות. הייתי די טוב בזה, אבל עכשיו זה לא הרגיש כמו הזמן נכון. "אני חושב שאתה צריך סגירת מעגל. זה למה אתה עדיין פה, כנראה… כי… טוב, כי לא היית בהלוויה. וגם באזכרה."
"גם אתה עדיין פה," הוא אמר.
"כן, טוב... לזה אין לי ממש תשובה. אולי אני באמת תקוע בשמירות או משהו. וואו, זה כמעט מצחיק."
הוא היה שקט לרגע, מסתכל מטה אל הרגליים שלו כמו שהוא נטה לעשות. תהיתי אם זה משהו שהוא פיתח אחרי המוות או אם הוא תמיד התחמק מעיניים תועות. ואני לא יודע למה, אבל הרגשתי לא קשור, כאילו אני לא צריך להיות שם. רציתי לדעת איך קור מרגיש, שוב. תהיתי אם הוא זוכר.
"אני חושב שאם למישהו מגיע לעבור הלאה לעולם הבא... או מה שזה לא יהיה, זה אתה," הוא אמר, בקול שקט כאילו הוא לא רצה שאשמע. "אחרי שבע עשרה שנים. זה הכי הוגן, לא?"
"גם לך מגיע לנוח על משכבך בשלום."
"אני יכול להישאר ולארח לך חברה, או משהו."
"תשמע," אמרתי, ואז נאנחתי. זה היה קצת קשה, כל הקטע של הסבלנות. "אני מבין שאתה לא רוצה לראות את המשפחה שלך. ואני מבין למה, באמת, אני מבין. אבל אתה ממש לא רוצה להיתקע פה איתי לנצח. אני מבטיח לך שתתחרט על זה."
הוא לא אמר כלום לכמה שניות שהרגישו כמו נצח.
"אז תבוא איתי."
"מה, אתה רוצה שגם אחזיק לך את היד?"
"תפסיק," הוא אמר, מזעיף פנים ומסתכל עליי בכעס. אבל הפעם הכעס שלו היה כעס פשוט, כעס חולף. זאת הייתה התקדמות, אני מניח. מצד שנינו. "אני רציני. אני לא רוצה ללכת לבד."
"בסדר, בסדר, סליחה. לא התכוונתי," אמרתי. "אני אבוא, בטוח. אל תדאג."
"מחר?" הוא שאל. "תבטיח."
"מחר, מבטיח."
*
הגענו לשם מוקדם בבוקר ביום למחרת.
עומרי הסתכל על המצבה שלו כאילו היא דבר זר. כאילו הוא לא זיהה את השם של עצמו, של ההורים שלו, לא ידע לקרוא את המספרים של תאריך לידתו והאותיות של התאריך העברי. כאילו מעולם לא ראה קבר, גם לא בסרטים או בתמונות. והוא עמד שם עם ידיים שלובות ושפתיים קפוצות, ואני שמתי יד על הכתף שלו. נחמה עלובה, אבל לא התכוונתי לעזוב.
אני עדיין זוכר את היום בו כל המשפחה המורחבת שלי חזרה לקבר שלי אחרי השלושים. רציתי שיסתכלו עליי, שיראו אותי, ורציתי לבכות יותר מכל דבר אחר. ורציתי לעשות הכל מחדש, להתעכב כדי לפספס את האוטובוס, או לקחת טרמפ הביתה במקום. להישאר שבת, אפילו, לא היה לי אכפת.
רציתי לחזור לחיים.
רציתי לדעת אם גם עומרי רוצה.
כשהם הגיעו לקחתי נשימה עמוקה והעפתי מבט חטוף בעומרי, ואז שנינו זזנו הצידה כדי להסתכל עליהם מהצד. הזרועות שלו היו קפואות לצד גופו וידי הייתה כבדה על הכתף שלו, כי זה כל מה שבאמת יכולתי להציע באותו רגע. וניסיתי לא להסתכל עליו, רק למקרה שהוא לא רוצה.
המשפחה שלו חלקה את אותה שתיקה זועמת שכבר הייתה לי כל כך מוכרת בשלב הזה. פעם הייתי רגיל לשתיקות מביכות, שתיקות עצובות, של אבלים ורוחות שהתעוררו למציאות של מוות. וזה היה קל יותר ככה. השקט הזה היה כל כך רועש, וזה היה די מעצבן. אני מניח שהם לא הייתה ביחסים טובים כל כך אחד עם השני.
הם הביאו הרבה זרי פרחים. הפרחים היו מכוערים, אבל לפחות יהיה משהו שיקשט את הקבר.
אחרי כמה שניות בהם צפיתי בבני משפחתו של עומרי הצלחתי למצוא את מי שהנחתי שהיה אביו רק בגלל ששניהם באמת היו דומים. מתחת לפנים לא מגולחות ועיניים עייפות עם שנים, הם היו אותו הדבר. אותו שיער כהה ועור חיוור, אותו אף ואותו צבע בהיר בעיניים. גם הוא נראה די מת, אני מוכרח להודות. לא הייתי יותר מדי מופתע. הוא לא ממש סיפר לי מה קרה עם אבא שלו. אני לא יודע אם הוא אי פעם חזר לבקר, מה הוחלט אחרי הגירושים. אני לא יודע עד כמה היה לו אכפת מתחלתחילה, אבל אני מניח שהוא לא היה נוכח בחייו של בנו יותר משהיה צריך להיות. לא ידעתי עליו הרבה, אז סביר להניח שהוא לא עשה הרבה. זה היה הגיוני.
רציתי לשאול מי זאת אימא שלו, אבל לא הצלחתי לפתוח את הפה.
ואולי רחמים לא היה אמור להיות הרגש שהייתי צריך להרגיש באותו רגע, אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה עד כמה אני מצטער. כי הייתי מודע מדי לשקט שלו, למתח בכתפיים שלו, לרעד שהוא ניסה להסתיר כשהוא לקח נשימה ריקה אחר נשימה ריקה נוספת. הוא היה ילד מעצבן, שאיכשהו דיבר יותר מדי ופחות מדי באותו הזמן, עקשן וחסר כבוד אבל בכל זאת מהוסס מדי. הוא היה פגיע. הוא היה ילד. וחשבתי על זה שלאף אחד מההורים שלו לא מגיע להיות כאן, לא באמת. כי לא הגיע להם בן, לא הגיע להם לדעת מה זה לאהוב בן, לא הייתה להם זכות לחיים שלו. אבל אתם יודעים מה? אולי כן מגיע להם להרגיש מה זה לאבד ילד כשהם היו אלה שהרגו אותו. אולי בסופו של דבר זה רק הוגן, גם אם לא בשבילו ולא בשבילי.
חשבתי על זה שבסופו של דבר הוא יעלם.
וכשעמדתי שם והקשבתי לדמעות שקטות ומשיכות אף, תוהה אם הן שייכות לבן משפחה או לאחד משנינו, זה הכה בי כמו ערימה של לבנים. ומשכתי אותו קצת יותר קרוב אליי, נחמה אחרונה בשביל שנינו לפני הסוף.
ואולי, בסופם של דברים, זה בכל זאת היה מספיק.
*
עם סיום מילוי תפקידו של יניב שניהם נחו על משכבם בשלום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים יפה ומרגש You know who
-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים תודה רבה! מגדת העתידות
-
-
