פעם, כשאלוהים היה עוד צעיר, הוא היה עושה טעויות רבות. אחר כך היה נעמד מול המראה בחדר השינה ומדבר אל עצמו, ממש כפי שילדים רגילים נוהגים לעשות. פעמים רבות היה מדמיין כיצד היו נראים חיו אם היה כמותם, כמו בני האדם שהולכים שם למטה.
במובנים רבים, הוא היה דומה להם מאוד. לעיתים היה מתעצבן, לפעמים אוהב ופעם אחת הוא אפילו בכה מסרט של ג'וליה רוברטס כל כך חזק עד שהחברה למטה כמעט וטבעו משטף הדמעות המלוחות שלו.
ובמרבית הימים הוא האמין בהם, בעיקר שהם טובים. כמעט כולם.
והוא ידע שחלקם מאמינים בשגגה שיש עוד כמה כמוהו שם מעל השמיים.
אבל אלוהים? אצלו הסליחה היא כמו מיים.
ומידי פעם גם הוא עשה טעויות. אבל לא כפי שהיה עושה כשהיה עוד צעיר.
והיו לו גם החשקים שלו. כן, הרי גם לאלוהים לפעמים בא החשק למשהו מעט מתקתק, לוויקנד בתאילנד או אפילו ממתק.
אבל את כל אלו מעולם הוא לא העז להגשים, תמיד הסתגר בארון הזה ששמר לעצמו עוד מאז שהיה די צעיר ומשה כבר בא בימים.
ויום אחד עלה לו כל הדם לראש בגלל איזו שטות שעשינו למטה. אז הוא החליט שזהו זה, שנמאס לו. שהגיע הזמן לצאת מול כולם ועכשיו. וכל המלאכים מסביבו ניסו לשכנע שלא והציעו פתרונות אחרים, אבל יוק!
נאדה, כלום לא עזר. האלוהים הזה עקשן כמו פרד.
וכך, מוצאי שבת אחת לפני זמן כלל לא רב, חרש חרש מבלי שאף אחד למעלה הרגיש, פשט אלוהים את גלימתו היפה, לבש חולצה מכופתרת, מכנס מחוייט ונעל יפה. אחר כך בקפיצה מהירה ירד רק לכמה דקות להתאוורר כאן אצלנו למטה.
'אורלנדו' חלפה מחשבה נפלאה בראשו. 'כן, למה לא?' שב וענה לעצמו.
ורק שעה ודקה אחר כך, כשעומר מאטין עוד ירה באקדח, חשב אלוהים שיהיה זה נבון, להחזיר את עצמו... עמוק לארון.
איי. וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
