אני חייבת לגלות את התשובה לפני שאשכח את השאלה,
ואמשיך לטבוע בכל ההבטחות שלא אקיים
שעוד יהפכו להד של זיכרון של העתיד.
ואני יודעת שאני לא אקבל את מה שאני כל כך חייבת,
אם לא אמצא בי אומץ לקום ולהגיד.
אבל אם אודה בזה,
כבר עדיף שאעקור לעצמי את העיניים החוצה.
ליבי דופק אבל
האם אפשר לקרוא לזה חיים
אם אני מנסה להטביע את עצמי במעמקים,
כשעוד נותר בי כוח לחתור ולהגיע לחוף מבטחים.
וזיכרון מתוק מהילדות שמעלה ריח, טעם או מראה,
מתוק כל כך שבא להקיא,
מתוק כל כך שבא למות,
מתוק כמו רעל בכוס תה,
נעלם לפני שאני מצליחה להבין.
ולנסות לשכוח זה כל כך קשה, כשאתה תמיד מצליח לזכור.
ולמצוא את קצה המנהרה זה כל כך מסובך, רק עיוורים רואים את האור.
ולהרגיש שייך נראה כל כך חשוב,
אז תיתן לעולם לשחק מחבואים עם הלב שלך רק כדי שתרגיש מספיק.
עד שלרצון לבכות כבר אין טעם,
אם עד שאני מרשה לעצמי הצורך כבר מפסיק.
ואתה צוחק כדי לבכות ובוכה כדי לחייך שוב.
מחייך שוב כדי לאהוב קצת פחות.
לשנוא קצת פחות.
להרגיש קצת פחות.
לצחוק שוב ולבכות שוב ולחייך שוב ולהעמיד פנים שוב ולאהוב שוב.
עד שלא תוכל לאהוב בכלל.
עד שתחפש סביבך את ההגדרה של ריקנות, כדי שתרגישו ריקנות ביחד.
האם כבר מצאת את ההגדרה של ריקנות?
העולם זה לוח משחק,
וכולנו פיונים,
שלא יודעים את החוקים.
חוץ מאלה שכן.
אני לא מאמינה בגורל. או בצירופי מקרים. או בו.
רק עיוורים רואים את האור.
אני חושבת שאני עיוורת.
אני לא רואה את האצבעות שלי יותר.
אבל אני עדיין מרגישה אותן נאחזות זו בזו.
ועד שנותנים לי, אני כבר לא רוצה לקחת אחריות.
וסוף כל סוף מצאתי כתף לבכות עליה, והיא קטנה מדי, אני כבדה מדי, יותר מדי משקל עודף.
אבל רק הפעם ארשה לעצמי להיות אנוכית.
ואני ממשיכה לשמוע אותך אומר שהכל יהיה בסדר.
אני כבר לא נאחזת
למרות שאני יודעת שזה שקר.
ואני רק אבכה, על כל דבר שהרגשתי שעד עכשיו לא העזתי לגלות.
ואני כבר לא חושבת על העובדה שכשתעזוב, אשאר רק אני והדמעות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
