היא הייתה על המיטה שלה.
כמו חלום רע.
האוזניות על הכי חזק.
בוהה באוויר, לא מסוגלת לזוז. פחד משתק.
לאט לאט השרירים שלה נרפים.
היא לוקחת סכין וחותכת. אחד בשביל כל אחד.
כל אחד שאהב, ששנא, שפגע.
כל חתך לדמעה שירדה.
כל צריבה כואבת, אך זיכרון העצבות עוד יותר.
כשהזכרונות באים וצפים, כמו סרט,
היא יודעת שהיא עשתה את זה.
היא סיימה.
הכל דם. דם בכל מקום.
״למה עשית את זה?״ הם עומדים שם,
מיתממים. עומדים מול מצבת האבן.
הו, לא היה לכם מושג? שקרנים שובבים שכמותכם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה