היו הייתה פעם מחברת.
היא הייתה אדומה, קטנה, ובלתי מזיקה.
היו היה עיפרון. גם הוא בלתי מזיק.
היו הייתה יד, שכתבה, וכתבה, וכתבה...
היו היה לב, שהתפרק ונמרח. כל פעם קצת.
היו היו זוג עיניים, אשר ראו זוועות.
היו היו זרועות, מצולקות כל-כך מכל זווית.
היו היה סכין, שדקר ודקר ודקר.
היו היו ילדים. רעים, מרושעים.
היו היו שפתיים, שרעדו והסגירו הכל.
עם הזמן, המחברת חזרה למגירה.
העיפרון שב למעמד העפרונות
היד נחה לה, הפסקה מהכתיבה הבלתי פוסקת
זוג העיניים דמע, ודמע, עד ששרף.
הזרועות היו שרועות
הסכין חזר למגירה, לפעם הבאה שלא תגיע.
הילדים הלכו למישהו אחר, ״פריק״ יותר.
השפתיים היו פשוקות, לוחשות תפילה ללא קול.
מה עם הלב, אתם רוצים לדעת?
הלב, נקרע נקרע ונקרע, עד שנשאר ממנו משהו, מעוות.
הפך מלב חמים, שפועם,
לאבן קרה וחסרת שימוש.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
