הרמתי מבט
ושם הוא היה
שקוף, אך בהחלט נראה.
בלב, בדמיון,
אפשר הכל לראות
אך חיסרון חייב להרגיש כדי למלאות.
דמיון פורח
זהוב, מוקף להבות
פוקח עיניים- ואפילו חורבות כבר אין לראות.
רגשות מערבבים הפכים
תפילה, זעקה ובקשה
יחד עם תקווה גדולה והודאה עצומה
הוא עוד יבוא
בידי אדם או משמיים ירד
אך השאלה מתי, לא מפסיקה להדהד
בכינו, התפללנו.
קיווינו ורצינו.
לא שכחנו, אפילו קצת עשינו.
הקיר לבן, מחוספס.
טיפה יורדת, זורמת
כבר אלפיים שנה היא מתפתלת.
מתי?
[כ"ח אייר התשע"ו]
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה