הקלה
כמו ציור,
כמו הלב,
השיר כואב,
קשה להיכתב.
רוב חלקנו,
אפילו כל חלקנו,
אלו שחווים קשיים,
הולכים בדרך,
בדרך משותפת,
שעד היום, או עד לא כ"כ מזמן,
הייתה מבודדת,
לא ידעו,
נבוכים ללא מורה,
חיפשו וחיפשו,
עד שמצאו,
כי לא ויתרו,
על האמת.
אני לא לבד,
מוזר אבל לא מוזר,
לא נפלתי מהירח.
יש סוג של אנשים,
שחווה כמעט או כמעט את הכל,
אותו פקינג דבר,
אין יוצאי דופן.
האנשים כמותי,
בטוחים שהם הכי משונים,
אבל שכל המשונים עברו אותו מסלול,
חוויות,
באותם גילים,
אותם הכל ממש,
זה, איך נכתוב,
מצחיק, מהבטן,
אני לא צריך לרדוף אחרי נורמטיביים,
כדי שיעזרו ויבינו אותי,
כי הם לא. לא.
מה זה נותן לי? שאותו דבר עובר גם על אחרים?
שאלה טובה.
אני לא יכול לכתוב במילים,
אבל זו
הקלה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
