"אמא?"
ככה היא תמיד מתחילה את הבוקר שלה. מתיישבת במיטתה משפשפת את שתי עיניה הקטנות ומחייכת. במיוחד כי היא יודעת שהחיוך הגדול שלה שווה את כל העולם עבורי.
ואני מביטה בה, כל בוקר מחדש, מביטה ואחר כך מתיישבת לצידה על מזרן המיטה. מלטפת מעט את ראשה ומחכה להמשך שיגיע עוד רגע קצר.
"אמא, ציפורים לא פוחדות?" היא שואלת בשקט.
תמיד הכינו אותי לכך שבגיל מסויים היא תשאל שאלות. שזה רק גיל כזה וזה עובר. אבל היא כבר בת שש והשאלות שלה לא הופכות קלות יותר עם הזמן.
"ממה הן צריכות לפחד?" אני עונה לה בשאלה משלי.
אבל לבת הקטנה שלי תמיד תהיה תשובה לכל דבר. בעצם, לכל הילדים יש תשובות. ולפעמים אני חושבת שאולי ככל שאנחנו גדלים, כך גם התשובות שלנו מתבגרות יחד איתנו. והן הופכות הגיוניות יותר ומאבדות כל סיכוי לכנות או תמימות אמיתית.
"שיגמר להן הכח. שככה פתאום הן יתעייפו ויפלו" היא עונה וקוטעת את מחשבתי.
ועכשיו אני שוב מסתכלת בעיניה. הן כל כך רגילות וחומות, כמו של כל הילדים בגן. כך גם השיער שלה. ארוך ויפה כפי ששלי היה פעם. ואני מתגעגעת אליו וגם אליה. אל האני שפעם הייתי. אל הקטנה הזאת שפעם הייתה מעט כמוה יותר. ופתאום אני מוכנה לשים את כל הכסף שבעולם כדי לחזור עשר שנים לאחור בזמן.
אלוהים, רק עשר שנים.
ואני כל כך עייפה, ואני כל כך מפחדת שהכל יגמר לי פתאום. שלא יוותר בי עוד כח.
"ציפורים לא נופלות ככה סתם מהשמיים, כי לציפורים ובמיוחד לציפורות לעולם לא נגמר הכח לעוף" אני עונה לה בשקט ומחייכת חיוך מאולץ, "ובגלל זה הן גם לא מפחדות".
והקטנה שלי מסתכלת לי עמוק בעיניים לדקה אחת שקטה. אחר כך רק מתרוממת מעט ממקומה. והיא מזנקת עלי בקפיצה על ברכיי ומחבקת בכוח עד שפניה דבקות אל פני להכאיב.
"אמא. וגם את כמו ציפור לא פוחדת אף פעם?"
ומה אענה לה כעת, לקטנטונת שלי?
שהרי לפחות הציפור תתנחם בכנפיים,
ואני? מה הספקתי בכל שנות חיי?
אפילו אינני יודעת לעוף.
איי. וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
