פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 747 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים ארנב לבן eliad
אתמול בלילה טל ואני עקבנו אחר ארנב לבן. הוא היה אמיתי, אני מבטיח לכם, לא משנה מה תחשבו או תסיקו בהמשך. היינו באוטו של נמרוד, שטס לסין - אנוכי הנהג, וטל במושב שליד, נסענו לאורך רחוב האירוסים, בדרכנו לגן לילך. דיברנו תוך כדי על נושאים ברומו של עולם, בהם האלבום של Lamb of God שעתיד לצאת בעוד מספר שבועות; המשחק המתקרב Fallout 4 וגם על מה נאכל כשניפגש בערב רביעי. אני הצעתי שנעשן ונלך לפונדק דה לוקס, טל הציע שנעשן ונזמין אוכל מקסיקני לביתו. החלטות הרות גורל ומתח עצום באוויר, ברקע, תופי המקצב של White Rabbit מאת ג'פרסון אירפליין. לפתע, להבזק שנייה, אנו שמים לב לנצנוץ בוהק במיוחד רץ לעבר הכביש ואני בולם בחוזקה.
"פאק, ראית מה זה?" שאלתי את טל באדרנלין,
"סנטה קלאוס",
חניתי צמוד למדרכה, העברתי ל-Park, הרמתי את בלם היד וקולה של גרייס סליק נדם.
"מה אתה עושה?!?" הוא שאל בתדהמה של מסטול,
"בוא נלך לראות מה זה",
"נו אבל אחי זה קלאסי סרט אימה שהקורבן הולך לבדוק את הרעש ורוצחים אותו",
"אבל זה החיים האמיתיים טל, אנחנו כותבים את התסריט תוך כדי" השבתי,
"טוב בסדר" "טוב פסדר" "פוב טסדר". טל אהב להפוך מילים ולזבל את השכל בכללי.
יצאנו מהרכב ועברנו למדרכה בצידו השני של הכביש. שם, מאחורי פח אשפה מרוט, ראינו ארנב. ארנב לבן.
"טל, זה ארנב!" צעקתי בלחישה,
"וואייי אני לא מאמין, ארנב לבן, איזה מסריט זה".
הארנב ישב כאשר גבו והפרופיל שלו מופנים אלינו, כך שנראה כאילו הביט בנו בעין אחת.
"זה כאילו הוא עבר מהמוזיקה באוטו לחיים האמיתיים" גרסתי,
"איזה הזיות",
"בוא נעקוב אחריו" אמרתי, וכעבור שניה כבר היינו בעקבותיו, טל אפילו לא היה צריך להסכים, הוא ידע עמוק בפנים שזה הדבר הנכון לעשות. אז כך עשינו.
הארנב קיפץ לאורך השביל המוביל ממקלט הסיירות ברחוב האירוסים לגן השעשועים בקיצו של רחוב סביונים ואנחנו הלכנו מאחוריו, מסכמים שהסטלה הזו תיזכר לעד בתור האחת בה עקבנו אחר ארנב לבן במחשבה שזה יוביל אותנו לאוצר קוסמי. כל פעם כאשר עצר, הסתכל עלינו והמתין שנמשיך ללכת בצעדיו, אותנו מן הסתם זה הלהיב - פסקנו שללא עוררין מדובר בארנב הלבן המדובר, שיוליך אותנו עמוק לתוך מחילתו ואל הלא נודע.
כמה דקות לאחר מכן הגענו לגשר החוצה נהר ארוך ורחב. ניסינו להיזכר מתי הטמינו מאגר מים ברעות, אך זכרוננו הכזיב אותנו. הבטנו לאחור, ומולנו ניצבה שממה, כל זכר אורבני נעלם. רעות כבר לא קיימת.
רצינו לדבר אחד עם השני, אך משום מה לא הצלחנו לפצות את פיותינו. הארנב נראה מסופק מכל העניין, ממתין לנו בתחילת הגשר, עם חצי מפניו מופנה אלינו, מחייך (או לפחות נראה כך). אני וטל הסתכלנו אחד על השני, ולאחר מכן על מאור הכוכבים.
"אליעד, זה אמיתי?" הוא שאל אותי לא באמצעות דיבור,
"אני לא יודע..." הגבתי בלי להשתמש במיתרי הקול.
האורות בשמיים החשוכים ונטולי העננים נצנצו ורקדו לשמע מנגינת המים הזורמים, ובאופק אף יכולנו להבחין בסוג של אורורה בצבעים עזים של ירוק, סגול וכחול. הכל כה יפהפה. סביבנו נשבה רוח, שלו היתה מקבלת את הניתובים הנכונים, היתה הופכת למוסיקה מצמררת. אך הצלילים המובילים לעת עתה היו הצרצרים, התנים והינשופים אשר השמיעו קול, מקרוב או מרחוק, ושכנעו אותנו - חצו את הגשר.
רגלי הארנב השמיעו קול עמום בכל פעם שפגעו בגשר העץ, וחיוך קלוש עלה על פנינו.
"הוא גם חמוד".
זמן מה מעבר לנהר (שכבר הפסיק להרעיש), הירח, שניצב גבוה מולנו, האיר את הדרך. הוא גרם לצללית הארנב להראות כמו מפלצת גדולת אוזניים, וגם חשף עשרות אם לא מאות קקטוסים רמים, בעלי שש עד שמונה צלעות, חסרי כל קוצים, אם כי היו להם זיפים.
טעם מוזר וחומצי עלה בגרוני, שאלתי את טל אם גם הוא מצליח לטעום זאת ונענתי בחיוב.
אלפים. היו אלפי קקטוסים, הם חבשו פרצופים ריקים, וניתבו את הרוח לכל הכיוונים. מוזיקת חליל מן הרוח, מדהימה וכמעט דמיונית, ריחפה לה בחלל, והרטיטה אותנו בדיוק כפי שגלי דלתא רמים היו משפיעים על מוחינו.
"טל אנחנו הולכים על חול?"
הוא התכופף ומילא חופן מן הקרקע הנעה בידו.
"ככה נראה". כמה זמן כבר אנחנו הולכים במדבר? דקות? שעות? נצח? היינו מהופנטים פסיכוזית לשמע חליל הרוח.
הארנב המשיך הלאה, ומולו הונחה גבעה משופעת, רצופת עמודים ירוקים, מצולעים וגבוהים.
הטיפוס היה לא קל בכלל והחול החלקלק היה נגדנו. היונק הלבן עם האוזניים הבולטות שלפנינו לא נראה מתקשה במיוחד בעלייה, בעוד שאנו מתנשמים, מזיעים ומנותקי כל קשר למימד הזמן.
אך לבסוף כבשנו אותה, לו היה לנו דגל היינו אף מנציחים זאת.
גלשנו על החול בדרכנו למטה. תהינו אם נצליח לעקוף את הארנב, אך בדרך פלא הוא רק התרחק מאיתנו והתיז עלינו חול ככל שמהירות גלישתנו גברה. ואז משום מקום הופיע עץ. אני ספגתי אותו. חתך שטחי הופיע לאורך כל זרועי השמאלית, וחשתי שריפה חדה.
"חחחחח אתה בסדר?" טל שאל ועזר לי לקום,
"כן כן... אבל זה כואב... אבל רק ביד".
היה זה כשקמתי על רגלי שצץ הג'ונגל. העץ בו פגעתי היה אחד מיני רבים, מיליונים ככל הנראה. לטל ולי כבר לא היו דברים מצחיקים להגיד. למעשה לא היה לנו כל דבר להגיד. היינו עמוק בתוך הפרא, אפילו הגבעה שעל מורדותיה גלשנו חדלה מלהתקיים. כיצד?
תרנו חיש מהר אחר הארנב כדי שלא נלך לאיבוד ונאבד את שפיותינו, ומצאנו אותו ישוב לידנו, אבל הפעם עם פניו לכיווננו. הסתכלנו זה על זה על זה וכעבור מספר שניות הוא החל לועס קליפתו של עץ תמיר סמוך. כוח רב לגוש הפרווה הזה, חבל מאוד לממעיט בערכו, שכן מהר מאוד יצר שסע לא קטן בעץ, ופרוותו הוכתמה בצבע אדום עז. הוא ניגש אלי, עם פיסת קליפה מדממת בפיו, והניח אותה לרגלי.
הסתכלתי אל טל והוא אלי, והרמתי את הפריט. לא הבנתי מה רצונו של היצור, נסתרות דרכיו. הוא רוצה שאוכל את הקליפה? שאריח? שאמשש?
הדבר הבא שעשה הוא להתפלש בשלולית הנוזל האדמדם הצמודה לעץ, מורח את צבע הארגמן על כל גופו. כעת ישב לפנינו ארנב אדום ורטוב.
"הוא גם חמוד".
עשיתי כמוהו - לקחתי מעט מן הנוזל המטפטף שעל הקליפה שבידי ומשחתי על עצמי.
"תמרח על החתך" טל אמר כשהבחין בי מורח את העסיס על ידי הימנית, עצה לה הקשבתי, והכאב השורף נעלם כלא היה.
"אני לא מאמין.. עבר לי!"
לפני שבכלל היתה לנו אפשרות להתאושש מההלם, הארנב החל מקפץ שוב. רצנו אחריו, משתדלים לא להיתקל בסבכי הג'ונגל אך נכשלים קשות מדי דקה. טל ואני נפלנו מספר פעמים, נדקרנו על ידי קוצים ונחתכנו תודה לצמחים ארורים.
"למה הוא לא עוצר להביא לנו עוד נוזל אדום כזה? כולי חתכים!" טל אמר בעודנו ממהרים לא להתעכב מאחור,
"טל, אני לא יודע כלום".
"יו נו נות'ינג ג'ון סנואו".
הזענו כפי שבחיינו לא הזענו, יותר מבטיול בג'ונגל של איקיטוס ויותר מהאחד ברורה נבאקה. הרגשנו שחולצותינו מתמוססות ומתמזגות עם עורינו. היה לח באופן יוצא מן הרגיל, והרגשנו אפופים במעופפים. אך המשכנו לאוץ אחר היצור הזריז.
לפי הערכתנו, רצנו דרך הג'ונגל כשבוע ויום, שנדחס לכדי דקות אחדות. מנינו את זריחתה ושקיעתה של השמש כשמונה פעמים, שחלפו מהר מאוד, אולי תוך חמש דקות. בסיומן, הארנב נתפס על מטפס כלשהו, שמזכיר מאוד במראהו חבל טיפוס עבה, ונעזר בו כדי לנסוק לצמרת העץ. המטפס היה קטוע בקצו התחתון שנח על האדמה, וחלקו הפנימי נראה כמו פרח בעל חמישה עלי כותרת בצבע דבש, מה שהקנה לו מראה מלכותי וחשוב. נעצרנו למרגלות העץ, וכל שיכולנו לעשות היה להרים את ראשינו ולחכות שהארנב יסיים במלאכת הטיפוס.
כמה שניות לתוך הצפייה , התברר לנו כי הארנב לא סתם נעזר במטפס כדי להגיע לשמיים, אלא שהוא גם מחורר אותו בנקודות רנדומליות (לדעתנו. יתכן שהתכוון בדיוק אליהן). מהחורים החל לזרום אט אט נוזל חום סמיך ודביק. ידענו את זה כי טיפה פגעה בכתפו של טל.
"איכס, חירבנו עלי!" הוא פלט,
"לא זה לא קקי", בחנתי באמצעות האצבע המורה את הנוזל העיסתי, והגשתי אותו לאפי. היה לו ריח מתקתק במקצת, אולי אף אדמתי איכשהו.
"הריח בסדר... לא הייתי מריח את זה להנאתי בשעות הפנאי אבל" אמרתי, בינתיים טפטף סביבנו חום.
"והטעם?" טל שאל אותי,
"מה, לטעום?",
"שים מתחת ללשון, אם היא תתחיל להירדם, תירק".
תחבתי את האצבע תחת לשוני, ורק מעט מן הנוזל נגע בבלוטות הטעם שלי. תחילה הוא היה בסדר.
"הלשון בסדר והטעם בסדר" הסקתי,
"אז הוא רוצה שנשתה" טל קבע והצביע על הארנב האדום, שכעת היה בעל גווני חום בגבולות פיו. הוא סיים לנקב חורים במטפס, עכשיו היא פשוט ישב על אחד הענפים ובהה בנו, כחמישה מטרים מעלינו.
על האדמה נחו עלים רבים שצורתם כקערית, שאגרו לא מעט מן הנוזל החום.
אני וטל הרמנו בהססנות כל אחד עלה משלו, שהיה מאוד דביק למגע.
"אנחנו בטוחים?",
"לא... אני אפילו לא בטוח איך הגענו לפה ואיך קוראים לנו, אבל הארנב הלבן הוריד גשם, ועכשיו הוא יושב למעלה ומחכה שנשתה",
"אני חושב שאתה צודק".
הפגשנו את שתי הקעריות הירוקות הזעירות באומרינו לחיים בליבנו, ושתינו.
הטעם, במחשבה שנייה ובלגימה מלאה, הכניס את בלוטות הטעם שלנו לטראומה. מזל שבלענו מהר, למרות שהגועל עדיין נשאר בחלל הפה שלנו בצורה כזו או אחרת.
כעת, המתנו. ציפינו שיקרה משהו.
הארנב החל לרדת מהעץ כשהוא עדיין נעזר במטפס המבעבע חום. אחרי כדקה הוא כבר היה על הקרקע, ספוג בצבעי אדום וחום, עם עלים חומים רבים דבוקים אליו.
הוא התיישב בצמוד לרגלינו, והסתכל לתוך עיני שנינו באותו הזמן.
"יואוווו איך הוא בוהה לי בעיניים",
"אבל הוא בוהה ל-י בעיניים..."
הסתכלנו אחד על השני, וראינו את עיני הארנב בוהות בנו במקום את האלה שלנו, וכשעברנו לצפות בארנב, עינינו שלנו בהו בנו בחזרה. תוך מאית השנייה התווספו לעיניו תריסר זוגות ועוד כמה נוספים, בשלל הגוונים והצורות - אישוני חתול, נחש, אדם וקרדפדה, בגווני אדום, צהוב, סגול וירוק עז.
"טללללללללל",
"אליעעעעעעד".
חיוך עצום ולא מרומז בכלל נפער על פני הארנב, חיוך חושף שיניים ונוזל חום סמיך - הוא שתה הרבה יותר מאיתנו. רוק חום בכמויות גדולות ניגר מפיו, ושיניו התחדדו בזמן אמת, התקהו וחזרו להתחדד חלילה, כל זה במהירות הבזק. לבסוף הוא פלט מיצי מרה בצבע השלכת, ואז גם אנחנו התחלנו להקיא.
כדי לתאר את טעמו של הקיא, המילה 'מבחיל' לא מספיקה. תרכיז הטעמים המורבידי שנשלף מקיבתנו והותז באלימות על האדמה לא היה מן העולם הזה, הוא היה חיזרי לחלוטין מיקום אחר שכולו מוות. תוך ההקאה, הופיעו במוחינו צבעים עזים במיוחד של אדום, ירוק וכתום והבנו שאין זה קיא רגיל, אלא בעצם נחשים וארס אשר יוצאים לנו מהגוף.
העולם התערבל סביבנו, האדמה רעדה, הרוח כבתה לחלוטין, והג'ונגל קם לתחייה. העצים החלו מדברים, הענפים החלו משקשקים והעלים - נושרים ונערמים ואט אט מטביעים אותנו.
רגלינו כשלו ונפלנו על הגב, חושבים שזהו, זה הרגע בו אנו מתים. לא הצלחנו לדבר אחד עם השני.. לא שרצינו, כן? כלל לא ידענו דיבור מהו, היכן אנחנו ושכחנו שאנחנו בני אנוש. הפכנו לנמלה חד מימדית בעולם רב מימדים. היינו כלום ואפילו לא הצלחנו להכיל זאת.
הארנב, שכבר לפני שנות אור הפך לבסיליסק קולוסאלי בעל עיניים ירוקות נוקבות שבתוכן בסיליסקים נוספים (יתכן שאף פעם לא היה ארנב?), זחל בינינו וחימם אותנו עם דמו הקר.
הבסיליסק היה הג'ונגל, ולהפך. שמענו את כל היצורים החיים בו באוזנינו, וחשנו אותם בכל גופנו. הציפורים שעפות להן מעל הנהרות והדגים השוחים בתוכם. הנמלים שבונות קני ענק במבנים סימטריים מדי והעכבישים שצדים אותן. חזירי הבר שנעים בלהקות ובורחים למשמע דריכת הנמר על ערימת עלים. נשמתו של הג'ונגל היתה בכל מקום. צמרמורות ובחילות אחזו בנו, ומראות הן נפלאים והן מפחידים הפיעו מולנו, סביבנו ומאחורינו, לא יכולנו להתחמק משום דבר, לא היתה לנו כל דעה או אגו, היינו מרוסקים תודעתית ועובדה זו השליכה על העולם החומרי. צופים בלבד וחסרי כל הגנה.
לבסוף, התחלנו לרחף לשמיים. גופינו נשארו על האדמה הלחה, אך ריחפנו גבוה גבוה. ראינו את עצמנו, שוכבים על הקרקע, כאשר בינינו נחש עצום שמפריד בינינו. ינג ויאנג, זו הצורה שנוצרה. לא עבר זמן רב עד שעברנו את העננים, ולאחר מכן את האטמוספרה, ואז את מאדים ולבסוף את היקום ואת כל השאר.
השיר White Rabbit החל להתנגן, הדיו חזרו אלינו מהריק האפל שקיים מאות מיליארדי שנות אור בכל כיוון. היתה זו גרסה איטית במיוחד, שרצה בהילוך איטי להחריד ונמשכה מספר שנים.
כאשר התקרבנו לנקודת שיאו של השיר, החל להופיע מולנו אור לבן בוהק, שיחד איתו קולה של גרייס סליק עלה ועלה.
"Feed your head! Feed your head!" היא זעקה.
ואז מצאנו עצמנו בסובארו אימפרזה של נמרוד, באמצע נסיעה לאורך רחוב האירוסים, בדרכנו לגן לילך.
"איזה שיר" אמרתי,
"כן..." טל ענה, "איזה שיר".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-9 חודשים ארנבת לבנה פישי
וואווו תודה על הסיפור המדהים והמרתק הזה. אני כל כולי צמרמורות והתרגשות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-9 חודשים כיף לשמוע eliad
-
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת ג'ים
-
