<B>ליד כל קטע מצויין שם כותבו או כותבתו. הזכויות על הקטעים המובאים כאן אינן שייכות לי.</B>
הקטעים מסודרים בסדר אלפא-ביתי.
הודעה זו תמחק עם סיום שלב ב' של טקס פרסי סימניה 2016.
למידע נוסף - להלן הפנייה לקבוצת "פרסי סימניה!"
<B> לקפוץ \ cottleston pie</B>
בחופש הגדול של כיתה ז' קפצתי מהגג.
הו, לא, זה לא היה ניסיון נואש לקרב את הסוף או משהו כזה. קפצתי אל ברזנט שאנשים החזיקו מתחתיי. למה עשיתי את זה? כי בחופש הגדול של כיתה ז', באוגוסט, אני ושאר בני כיתתי היינו אמורים להופיע במפגן אש. אחרי שהתאמנו בהליכה בין שני חבלים, באומגה, בנדנדת הטרזן, ובעוד מתקנים כאלו – השיא של הערב היה אמור להיות הקפיצה אל ברזנט. היינו 12 ילדים. כל אחד מאתנו היה אמור לקפוץ בתורו אל הברזנט, ממעמד שהיודניקים בנו בשבילנו. מעמד גבוה. אני לא זוכרת כמה מטרים הוא היה, אבל הוא היה גבוה. לא יותר מדי, אבל עדיין.
כחצי חודש לפני המפגן, לקחו אותנו המדריכים לגג של בניין ישן בקצה הקיבוץ. הם הביאו סולם. טיפסנו על הסולם ועלינו לגג. הוא היה רק מעט נמוך יותר ממה שהתעתד המעמד שממנו נקפוץ במפגן להיות. יודניקים וטטניקים מתחו מתחתינו את הברזנט. המדריך שעלה אתנו לגג הסביר לנו איך לקפוץ. לקפל רגליים. לנחות על הטוסיק. לקפוץ למטה, בשום פנים ואופן לא למעלה. השעה הייתה 9 בבוקר ואני הרגשתי את השמש על עורי. הילדים התקבצו בקצה השני של הגג, איפה שהיה מעט צל בזכות שני עצים. הגג היה מחולק לריבועים, אני זוכרת. והיה קשה לעבור מריבוע אחד לשני. אולי רק לי היה קשה. והרצפה נראתה רחוקה. אני זוכרת שלא פחדתי. חברה אחת שלי נכנסה להתקף פאניקה או משהו, ישבה בצד הכי רחוק של הגג מאיפה שצריך לקפוץ, בצל, בכתה. המדריך ניסה להרגיע אותה, כולנו ניסינו לשכנע אותה, אבל היא פשוט ישבה שם ובכתה. לא סתם בכי. בכי של פחד. בכי של פאניקה. בכי היסטרי כזה, שמבהיל להסתכל עליו.
המדריך שאל מי רוצה להיות ראשון. הלחיים שלי היו דביקות מדמעות, כי בכיתי בהתחלה, כשרק עליתי בסולם. בכיתי כי היה בלתי אפשרי להגיע מהשלב האחרון של הסולם לגג. בכיתי כי לא הצלחתי לגרום לעצמי להגיע לשלב האחרון. זה היה גבוה מדי.
תמיד הייתה לי בעיה עם השלב האחרון בסולם. הבעיה היא לא באמת הגובה. הבעיה היא שכל הדרך הרגליים שלך מונחות על השלבים והידיים מחזיקות אותך. וכשמגיעים לשלב האחרון אין לידיים איפה להחזיק. אפילו בשלב ה-לפני אחרון המקום מתחיל להיגמר. ואני מעולם לא הצלחתי לסמוך על הרגליים שלי שיחזיקו אותי בשנייה וחצי שלוקח לידיים למצוא אחיזה בגג. הרגליים רחוקות מדי מהראש. מהעיניים. מהתודעה. אני לא יכולה לסמוך עליהן. אז תמיד וויתרתי, והסתפקתי בשלב ה-לפני אחרון. או בשלב ה-לפני לפני אחרון. אבל הפעם לא הייתה לי ברירה. לא היו מדרגות. לא הייתה דרך אחרת להגיע לגג. זה לקח לי הרבה זמן, ואני בכיתי כמו תינוקת – בכיתי בכי היסטרי, בדיוק זה שאמרתי שמבהיל להסתכל עליו. אבל המדריך כבר היה על הגג, והשיער הבלונדיני שלו נצץ כמו הילה כשהוא הושיט לי יד, ועוד יד, ובמקום לאחוז בסולם אחזתי בו, וסמכתי עליו, והוא משך אותי עד שהעזתי להרים רגל אחת מהסולם ו-בום! השתטחתי על הגג, המדריך מסתכל עליי באהדה ואומר לי כל הכבוד, כל הכבוד, והילדים שהיו אחריי על הסולם, והתעכבו כל כך הרבה, ובכל זאת כל הזמן הזה שהייתי שם קפואה ניסו לעודד ולגרום לי לטפס, הם עלו אחד אחרי השני, בקלות, ואני רק זוכרת שהברך שלי נשרטה די חזק, כנראה כי מיהרתי מדי כשעליתי לגג, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי מצד אחד כמה זה נחמד, וטוב שהצלחתי, ושריטות ופציעות זה כלום כשמתקדמים בדרך למעלה, ומצד שני חשבתי למה רק אני נשרטתי, למה רק אני לא מצליחה, למה רק לי הכול הולך כל כך קשה, ואיטי, ולמה לי זה חתיכת משימה לטפס על סולם מסכן. מה דפוק בי?
אז המדריך שאל מי רוצה להיות ראשון, ואני רציתי. רציתי שיגידו שאני אמיצה וששיחקתי אותה כמו גדולה. רציתי לטשטש את הרושם שנוצר עם תקרית הסולם, כי ידעתי שבמשך השנים היו לי יותר מדי מקרים כאלו. לבני כיתתי כבר היה רושם מאוד מסוים לגביי, ואני רציתי להוכיח להם שהוא מוטעה, כי בעצמי לא הייתי בטוחה שהוא מוטעה. רק רציתי לדעת איך זה מרגיש להיות כמו הילדים שלא מפחדים מכלום.
צעדתי קדימה, מוכנה ומזומנה להפריך את התדמית שליוותה אותי לאורך השנים. אך אז ראיתי שילד אחר כבר נעמד לצדו של המדריך. עקפו אותי.
חזרתי אל המקום שלי, בצל, ליד חברתי שבוכה בהיסטריה והודפת כל אחד שמנסה לנחם אותה, וליד חברתי השנייה שבהתה באימה בילד שקפץ. היא התחלחלה. ידעתי ששתיהן מפחדות פחד מוות מהקפיצה, כל אחת בדרכה. אך אני הייתי אדישה אליה. התאמצתי לא לחשוב עליה בכלל. הסטתי את מחשבותיי לכיוון אחר, וכך יצא שלא חשבתי על כלום.
אחרי הילד ההוא קפץ ילד אחר, ועוד אחד, ועוד אחד, ולאט לאט כמעט כולם קפצו. החלטתי שהגיע הזמן. אני אקפוץ. רק לגמור עם זה כבר. ככל שאעשה את זה מהר יותר, זה יהיה מהר יותר מאחוריי. ברגע שהילד הבא קפץ, נעמדתי ליד המדריך.
הוא התחיל לומר שוב את אותם הדברים שכבר ידעתי – לנחות על הטוסיק, לקפל רגליים, בשום פנים ואופן לא לקפוץ למעלה – אבל משום מה זה לא היה מעצבן, ומצאתי את עצמי אסירת תודה שהוא מבהיר זאת שוב. הוא הסביר איך כשהוא יגיד "מתח!" האנשים למטה ימתחו את הברזנט. הוא הסביר איך כשהוא יגיד "קפוץ!" אני צריכה לקפוץ. בשום פנים ואופן – לחלוטין לא – לקפוץ לפני שהוא אומר קפוץ. זה יהיה מסוכן. הוא אמר לי להיעמד על הקצה. רעדתי כמו עלה נידף בשלב הזה. לא ראיתי איך אפשר להצליח להיעמד על הקצה לבד בלי לאבד שיווי משקל. הושטתי יד בתחינה אילמת לעזרה, והמדריך תפס בידי ואיזן אותי. עמדתי על הקצה, רועדת כל כך שהיה סיכוי ממשי שאאבד שיווי משקל ואפול, ושמעתי בבהלה את המדריך צועק "מתח!" ואז הרגשתי את כל השרירים שלי מתקשחים ושמעתי אותו צועק "קפוץ!" ואחזתי ביד שלו ושאלתי בהיסטריה "לקפוץ?" והוא הנהן, ושאלתי שוב "לקפוץ?" והוא הנהן.
ואז קפצתי.
עברה בערך מאית שנייה בין הרגע הזה לרגע שאחריו, שבו הרגשתי משהו מתנגש ברגליים שלי ונפלתי אחורה, כאילו הרגליים שלי הפכו לג'לי. ידעתי שנחתי על הרגליים, וזה אומר שלא הצלחתי לקפוץ טוב, אבל ידעתי שקפצתי. ושמעתי את המדריכה שנשארה למטה והחזיקה את הברזנט אומרת שפעם הבאה אצליח יותר, ודחפתי את עצמי עם הידיים לקצה הברזנט וירדתי ממנו, וכל אותו זמן הידיים שלי רעדו והבטן שלי התהפכה והרגשתי מין משהו שהוא לא בדיוק אושר, אבל הוא גרם לי להיות קלילה כמו נוצה. קלילה ורועדת. ואני לא מסוגלת לשכוח את ההרגשה הזאת, של הברזנט שמתנגש ברגליים שלי כמו ג'לי, וכמה נחמד זה היה, וכמה הייתי רוצה לקפוץ ממקום גבוה יותר, שאוכל גם להרגיש משהו בין הקפיצה לבין הנחיתה. למרות שהייתה לי תחושה שגם אם היה לי זמן לחשוב אלף מחשבות באוויר, שום מחשבה לא הייתה עוברת בראשי, כי הרוח העלימה את כולן.
כשירדתי מהברזנט הייתי אמורה לעלות שוב על הסולם ולחזור לגג כדי לקפוץ שוב. בין הסולם לברזנט הייתה פינה אחת מוצלת, מתחת גגון קטן, והיה שם שולחן עם ג'ריקן מים וכוסות. מזגתי לעצמי קצת מים ושתיתי, עדיין רועדת, והרגשתי איך המים מרגיעים את הבטן שלי, ואז את הידיים שלי, ועדיין רעדתי קצת. אחר כך טיפסתי שוב על הסולם, ועדיין לקח לי הרבה מאוד זמן, והמדריך שוב נאלץ לעזור לי, אבל הפעם לא בכיתי. הייתי היחידה שהגיעה לגג כשהיא על ארבע, במקום על הרגליים, אבל הגעתי.
אחריי קפצו בינתיים שני ילדים, והחברות שלי כבר התחילו להבין שהן צריכות לקפוץ גם. החברה שבכתה בהיסטריה מקודם כבר נרגעה עכשיו, והיא קמה והתכוונה ללכת למדריך כשהילד שהיה שם עכשיו יסיים, אבל בדיוק באותו רגע הוא קפץ, ומשהו היה לא בסדר.
שמעתי הרבה מהומה למטה, אבל לא ראינו מה קורה מהמקום שישבנו בו. הילד הזה קפץ לא טוב, איכשהו, ומשהו קרה לו. לא משהו רציני, אבל בפעם הבאה שקפצתי ועברתי לשתות מים לפני שאני עולה שוב, ראיתי אותו יושב בצל ונאנק בכאב. אחרי זה כמובן שכל טיפת אומץ שהתגנבה אל חברתי נטשה אותה, והיא ברחה בחזרה למקום מושבה. חברתי השנייה, לעומת זאת, קמה בנחישות והלכה אל המדריך. ראיתי אותה קופצת. כעבור דקה היא עלתה בחזרה למעלה. היא סיפרה לי שהיא קפצה ממש גרוע, בפרצוף הזה שלה שיש לה כשהיא לא מצליחה לעשות משהו ורואים שזה מפריע לה, וכשזה קורה הקול שלה נעשה כמו קול של סף בכי, ולרוב היא באמת בוכה באיזשהו שלב. כעת נשארו רק שני ילדים שלא קפצו עדיין, והילדים שקפצו ראשונים נהיו חסרי סבלנות. הם רצו לקפוץ שוב וללכת כבר הביתה. הילד השני שעוד לא קפץ הלך אל המדריך בשוויון נפש, הקשיב לו כשהוא הסביר שוב את הכול, ואז קפץ בלי לבזבז זמן ברגע שאמרו לו לקפוץ. הוא נחת על הטוסיק, כמו שצריך. קפיצה מושלמת. עכשיו נותרה רק חברתי, ואחרי זמן שנדמה כמו נצח הצלחנו לשכנע אותה. היא קפצה לבסוף, תוך כדי בכי, וגם מרחוק ראיתי שהיא קפוצת למעלה, לא למטה, והיא נחתה מושלם, על הטוסיק, רגליים מקופלות. אחרי כל ההיסטריה הזו היא הצליחה יותר ממני. כל מי שהחזיק את הברזנט עזב אותו לרגע כדי למחוא לה כפיים, והמדריך חיבק אותה בגאווה. ואז התחיל סיבוב נוסף של קפיצות, שהיה בדיוק כמו הקודם. אותו סדר. מי שהצליח פעם ראשונה הצליח גם הפעם. מי שלא לא. לא הצלחתי לנחות טוב גם הפעם. אפילו ההרגשה הייתה זהה לפעם הראשונה, הרעד הבלתי נשלט, ואפילו שאלתי את המדריך פעמיים אם לקפוץ, כמו בפעם הקודמת. הוא אף פעם לא שאל אותי למה עשיתי את זה, למה שאלתי. הרי הוא אומר לי במפורש לקפוץ, למה אני צריכה לשאול שוב? ולמה פעמיים? אני לא יודעת. אבל הוא לא שאל. הוא רק הנהן באהדה, בחוסר שיפוט, כאילו הוא בכלל לא שם לב שהוא אמר לי לקפוץ, שכבר שאלתי את זה. הוא הנהן ואני קפצתי. זה כל מה שהייתי צריכה.
אחרי זה מי שהצליח הלך הביתה, ומי שלא נשאר לנסות פעם שלישית, שהייתה זהה לפעמים השנייה והראשונה – חוץ ממספר הילדים. גם הפעם לא הצלחתי. אבל המדריך עודד אותי. לא נורא, מחר יש עוד אימון, מחר בטח תצליחי. השתפרת מלא, את יודעת? אני גאה בך. והשיער שלו היה בלונדיני וצהוב וכנה.
למחרת באנו באותה שעה, אותו מקום. אבל המדריך לא היה. הייתה במקומו מדריכה אחרת, מתולתלת ונמוכה, שאמרה שהוא יצא לאיזה משהו של הכנה לצבא שנמשך שבוע. לא יודעת. עלינו לגג שוב, והפעם הצלחתי בלי עזרה. ישבנו שוב בצל. וכששוב הגיע תורי, רעדתי שוב כמו עלה נידף. המדריכה המתולתלת עזרה לי להתייצב על הקצה, ואז הסבירה שוב, בקצרה. והיא אמרה "מתח!" ואני רעדתי. והיא אמרה "קפוץ!" ואני ייבבתי.
ולא קפצתי.
והיא חיכתה, והאנשים למטה חיכו, עד שהיא אמרה "שחרר!" וברגע הזה הכול נחתם. בכיתי כמו ילדה קטנה, בכיתי בהיסטריה, בכיתי כאילו חיי תלויים בכך. זה היה בכי שלא נגמר. וניסיתי לקפוץ שוב ושוב ושוב, אבל שוב ושוב ושוב נכשלתי. היא הייתה אומרת "מתח!" ומשהו בבטן שלי היה מתקשה. היא הייתה אומרת "קפוץ!" ולא הצלחתי להביא את עצמי לקפוץ. הייתי קפואה. דבוקה לבטון. והתביישתי לשאול אותה, עם משקפי השמש שלה והחיוך המתנשא שלה, התביישתי לשאול "לקפוץ? לקפוץ?" וידעתי שאם היא תהנהן זה יהיה בחוסר סבלנות, לא באהדה. וכשלא שאלתי לא הצלחתי. אז לא קפצתי.
באותו יום בילינו זמן נכבד על הגג. כל החברות שלי ניסו לעזור, כל שאר המדריכים ניסו לשכנע, אחד הטטניקים מלמטה שהחזיקו את הברזנט, אחד שידוע בפחד הגבהים שלו, אפילו אמר שאם אני קופצת הוא קופץ. כלום לא עזר. ניסיתי משהו כמו מאות פעמים. לא הצלחתי. כל פעם הייתי הולכת לקצה השני של הגג, בוכה בכי טוב כזה, וחושבת לעצמי שזהו, אני אעשה את זה, אני פשוט אקפוץ וזהו. כבר לא היה חשוב אפילו לקפוץ טוב, רק לקפוץ. ואז הייתי הולכת ונעמדת על קצה הגג והיה נהיה לי רע. ולא הצלחתי, לא משנה כמה פעמים ניסיתי. משהו פשוט מנע בעדי. הרגשתי מוגבלת, הרגשתי דפוקה, הרגשתי כאילו כולם יודעים משהו ואני לא. רציתי רק לשבור את הכישוף. ידעתי שאם אקפוץ פעם אחת כל החיים יהיו פתוחים בפניי ולא אפחד יותר לעולם. השתוקקתי שמישהו רק ידחוף אותי או משהו.
לא קפצתי באותו יום.
ומאז, לא קפצתי יותר לעולם.
<B>פרי עטו של מוח סהרורי \ Ortash</B>
תמיד חשבתי שאני בן אדם שקר לו. באופן כללי, זאת אומרת. אבל הנה, הפלא ופלא, 04:21 בבוקר, 13 מעלות בחוץ ואני לא מצליח להירדם בגלל החום.
כמובן, יש מזגן, אבל שכחתי לנקות לו את הפילטרים ועכשיו הוא מטרטר לי מעל הראש בתוכחה וזה מגיע לי.
ולכן (וזהו "ולכן" דרמטי במיוחד), עד שהחדר יתקרר מספיק כדי שאוכל לכבות אותו, אני אפרוק כאן קצת דלק"ו, ברשותכם.
יכול להיות שזה הולך להיות יותר בכיוון של טור, אני עוד לא ממש יודע, אבל כרגע יש שם טור מדהים של לאלי ומתחתיו טור יפהפה של סקיילייט, ושניהם התפרסמו רק אתמול ושניהם יפים וצעירים מכדי להמחץ תחת הרגליים המסורבלות של מוח ה 04:29 שלי.
בכל אופן.
קראתי לאחרונה על ההימור של פסקל, ומאז אני מסתובב לכל מקום עם טעם חמוץ בפה. כי אני כל כך, כל כך מבולבל מהכל.
ההימור של פסקל נותן, בעצם, ערך מתמטי לשאלת הכדאיות של האמונה באלוהים.
אם האדם מאמין באלוהים, ויש אלוהים, אחרי המוות האדם זוכה לחיי נצח בגן העדן.
אם האדם לא מאמין באלוהים, ויש אלוהים, אחרי המוות הוא מקולל בייסורי נצח בגיהנום.
לפי פסקל, הראשון הוא רווח אינסופי לאדם. השני הוא בעל ערך שלילי אינסופי.
במקרה שאין אלוהים, בין אם האדם מאמין ובין שאיננו מאמין, זה לא משנה - כיוון שאחרי המוות האדם לא ירגיש שום דבר, והחיים הם כחוט השערה לעומת הנצח.
ולכן, אם אין אלוהים, בין אם האדם האמין או שלא האמין באלוהים הרווח או ההפסד שלו הם אפסיים כשמשווים אותם לאלו במקרה שיש אלוהים.
פסקל ואני, איש מאתנו לא מתיימר להיות מיסטיקן גדול, ולפיכך ישנו סיכוי של 50-50 לקיומו של אלוהים ביחס לאי-הקיום שלו, כמו שאנחנו רואים את זה.
אדם מאמין, יש לו סיכוי של 50-50 בין רווח אינסופי לרווח נייטרלי לחלוטין, בעוד שאדם שאיננו מאמין, יש לו סיכוי של 50-50 בין הפסד אינסופי לרווח נייטרלי לחלוטין.
פסקל קבע כי ההחלטה הלוגית היחידה היא אמונה באלוהים, ואני נותרתי כאן עם סחרחורת, פה חמוץ, פקפוק עמוק במידת החשיבות של חמש היחידות שלי במתמטיקה ותאווה קלה לטוסט.
אני חושב שאם הייתי חייב להגדיר את עצמי, הייתי מזדהה כאגנוסטיקן, אבל הלכה למעשה אין שום הבדל מבחינת אורח החיים ביני לבין אתאיסט, ולשנינו נותר להתפלל שאין אלוהים, וזה פרדוקסלי כל כך שאני חושב שאני הולך להקיא.
כי אם אין אלוהים - מי ייענה לתפילות שלנו? מי ייענה לכל התפילות שלי? והאם יש חוסר נימוס אלמנטרי בפנייה בתפילות לאל שמעולם לא טרחת לעבוד?
אני לא יודע. אני כן יודע שפעם בהחלט עבדתי אותו, אבל אני לא מצליח להחליט אם זה אומר שנשארו לי נקודות זכות אצלו או שזה רק מחמיר את כל המצב, כי עכשיו אי אפשר לומר לי "רק תנסה".
היו לי עצמות לחיים. אני נשבע לכם, היו לי עצמות לחיים. בפורים משחו לי אותן באיפור ומאז אני לא מוצא אותן, אין לי מושג לאן הן נעלמו.
לאחרונה דיברתי עם מומו (היי מומו) על שחור. על למה שחור הוא הצבע של הדיכאון. זה מוזר, אמרתי לה, וזה משהו שמאפיין בעיקר את התרבות המערבית. אצל המצרים הקדמונים זה היה סימן לשפע, וזה משהו שאני עוד זוכר מ"הפירמידה האדומה" של ריק ריידן, קרי מתישהו במעמקיה האפלוליים של תקופת בית הספר היסודי.
מעולם לא התלהבתי מריק ריידן.
בכל אופן, היא אמרה לי שזה כי גם הדיכאון וגם השחור מלאים בכלום, ואני חושב שזה לא נכון, כי גם בדיכאון וגם בשחור יש הרבה יופי, ויופי זה משהו. למרות שאם היופי קיים לו לבדו בשחור הרי גורלו לקמול מבדידות, כי היופי אין לו משמעות כשהוא לבד. בגלל זה לרובינזון קרוזו היה זקן.
זה נורא יפה, בעיניי, להגיד על משהו שהוא "מלא בכלום". אני לא יודע למה זה, האוקסימורון הזה פשוט מרגש אותי. אבל זה גם נורא מדכא, כי זה יוצר איזושהי ציפייה ומאכזב אותה, מה שמוביל אותי לנקודה שלי (וכעת אני מוכרח להוסיף כאן הערת סוגריים שתבקש מכם לא לפתח ציפיות גבוהות מדי מהנקודה שלי) - כחול הוא צבע כל כך הרבה יותר עצוב.
כי הכחול, טוב, אני לא חושב שיש משהו שהוא באמת מלא בכלום, אבל אם היה משהו כזה, זה היה כחול. אני חושב שכחול הוא פשוט תהום אינסופית של אומללות מכוסה בשכבה עבה של קצפת. כי אם מעבירים בזריזות את העיניים על כחול, הוא באמת נורא יפה, אבל אם בוהים בו, ברגע שחודרים את הקצפת... אין שום דבר חוץ מעצבות.
אני חושב שכל בן נוער עובר תקופה מסויימת של דיכאון. זה חלק טבעי ובריא של תהליך ההתבגרות, ושלי לא היה שונה משל אף אחד אחר, אבל אני כן זוכר שהוא התחיל מבהייה עמוקה בכחול.
השיער של מארג' סימפסון, אם לדייק, ובשם אותו אלוהים, שיחיה, במבט לאחור זה מצחיק.
אבל אז... פשוט בהיתי, ונהניתי מהקצפת, וברגע אחד זה נחת עליי. ניסיתי להבהל, אבל כמו שכבר סיכמנו, הדיכאון מלא בכלום וביופי, ולפי שלא זה ולא זה הם בהלה, זה לא היה קל.
אז ויתרתי.
בינתיים יצאתי מזה, אבל מאז אני לא מסוגל להסתכל עמוקות בעיניים של מישהו עם עיניים כחולות ולא להאמין שהן משמשות אלא סכר לכל כך הרבה דמעות שאין זה אלא פלא שאינן מתעוורות.
סגול, לעומת זאת. בתאילנד הסגול מסמל שכול, ואני מנסה לדמיין את החיים שלי אם סגול היה מסמל בשבילי שכול, ואני לא מסוגל, כי לפעמים סגול הוא כל מה שיש לי וכל מה שאני צריך. אני חושב שהבלגית דיברה על משהו כזה פעם. חכו, אני אחפש את זה.
05:14. מצאתי:
"כל פעם שאני חושבת שאין לי תועלת ושכולם לא סובלים אותי ושבאמת, העולם היה מקום יותר יפה אם לא הייתי כאן כדי לראות שהוא מכוער, אני מסכלת על ירוק ואני לא מצליחה לדמיין לעצמי שאני לא אהיה מסוגלת לראות אותו. זה לא סתם ירוק. מין ירוק מיוחד. אני אחפש לך אותו במניפת הצבעים של נירלט.
אני לא מורכבת מספיק כדי שיהיה לי אכפת מכמה שאני לא סובלת את עצמי ושאחרים בכל זאת מחבבים אותי או שאם אני לא אהיה פה לא יהיה מי שינסה לשפר את העולם בכל הכוח שלו. אני פשוט מסתכלת על הירוק ורוצה לחיות כדי לראות אותו".
וככה זה סגול בשבילי, לפעמים. ואז יש חברים ולימודים ומשפחה ולחם ואלוהים, ואז אין אלוהים, ואחר כך יש רק סגול. ואז יש רעב, או מחשבה, ושוב יש חברים ולימודים ומשפחה ולחם, וסגול הוא רק צבע ולא עולם, ואני צריך לחכות לטראנס הבא ולחוות, בינתיים, כל כך הרבה יותר צבעים ממה שאני צריך.
אני צריך חום בשביל לחם ואדום בשביל דם וסגול כדי לחיות ושחור בשביל היופי ולבן, כי גם בו יש יופי, ופחות בדידות, וזה הכל. האוויר והמים, אין להם צבע, ואני רק בן אדם.
אבל הבלגית צריכה ירוק, ואני בטוח שכל אחד מכם צריך עוד חמישה צבעים לפחות, אפילו כחול, והעולם צבעוני, וכולם מקבלים את הצבעים שלהם והכל טוב ויפה אבל אני לא מוצא את שלי.
אני יוצא לשגרר בשביל ישראל ברוסיה בראשון הקרוב. באמת. זה הולך להיות מדהים, אנחנו הולכים ללבוש חליפות ולנאום בפני פוליטיקאים ולהפגש עם בכירים בקהילה היהודית ואנטי-ישראלים הולכים לנסות להכשיל אותנו ואנחנו נענה להם ולא נכשל, והם, בתקווה, ישתקו.
אבל אני פוחד. בעיקר מהאחריות. פליטות פה. העיתונים הולכים לצטט אותנו בתור התגובה הרשמית של מדינת ישראל, ואני לא ממש יודע איך לאכול את זה.
נראה.
מה עוד?
הו, קראתי את הסיפור של ריין מתחרות הסיפורים הקודמת. "הליצן". הוא נשאר מאחור וזה קצת הכעיס אותי, כי הוא קצרצר אבל הוא היה כל כך, כל כך מדהים. הוא הזכיר לי קצת את הבלגית, אבל את הצופן של הבלגית הצלחתי לפענח בשלב מסויים, לפחות באופן סובייקטיבי, וכאן יש מרחב דעת חדש לגמרי שעוד בקושי טינפתי במגפיים מכוסות הבוץ שלי.
"מה קרה לזנב שלו?"
"הוא היה רעב אז הוא אכל אותו".
השעה 05:31. הלוואי שהיתה שעה יפה יותר. הלואי שהייתי מגיע לכאן דקה קודם, לפני עכשיו, והייתי יכול לדבר על איך שאתם לא מאמינים לי ובוודאי חושבים שאני מעגל, ואני לא. הו, תראו. עשיתי את זה בכל זאת.
בכל אופן, השעה 05:33 ואני באמת צריך ללכת לישון, וזה חבל, כי היו עוד דברים שרציתי לדבר עליהם כמו איינשטיין ושייקספיר ופאי מספר שש, אם זה אומר למישהו משהו, ואולי על צדפים ועל חול ועל ריח של מלח, או על דשא ובניינים וזכוכית ולילה ושקט וזאבים וציפורים ששרות ב 05:35 וגורמות לך להרגיש כאילו כבר בוקר ואתה ממש, ממש צריך ללכת לישון עכשיו, ושמש שזורחת ועושה את זה הרבה יותר טוב.
אבל היי, תראו. עשיתי את זה בכל זאת.
הקטעים מסודרים בסדר אלפא-ביתי.
הודעה זו תמחק עם סיום שלב ב' של טקס פרסי סימניה 2016.
למידע נוסף - להלן הפנייה לקבוצת "פרסי סימניה!"
<B> לקפוץ \ cottleston pie</B>
בחופש הגדול של כיתה ז' קפצתי מהגג.
הו, לא, זה לא היה ניסיון נואש לקרב את הסוף או משהו כזה. קפצתי אל ברזנט שאנשים החזיקו מתחתיי. למה עשיתי את זה? כי בחופש הגדול של כיתה ז', באוגוסט, אני ושאר בני כיתתי היינו אמורים להופיע במפגן אש. אחרי שהתאמנו בהליכה בין שני חבלים, באומגה, בנדנדת הטרזן, ובעוד מתקנים כאלו – השיא של הערב היה אמור להיות הקפיצה אל ברזנט. היינו 12 ילדים. כל אחד מאתנו היה אמור לקפוץ בתורו אל הברזנט, ממעמד שהיודניקים בנו בשבילנו. מעמד גבוה. אני לא זוכרת כמה מטרים הוא היה, אבל הוא היה גבוה. לא יותר מדי, אבל עדיין.
כחצי חודש לפני המפגן, לקחו אותנו המדריכים לגג של בניין ישן בקצה הקיבוץ. הם הביאו סולם. טיפסנו על הסולם ועלינו לגג. הוא היה רק מעט נמוך יותר ממה שהתעתד המעמד שממנו נקפוץ במפגן להיות. יודניקים וטטניקים מתחו מתחתינו את הברזנט. המדריך שעלה אתנו לגג הסביר לנו איך לקפוץ. לקפל רגליים. לנחות על הטוסיק. לקפוץ למטה, בשום פנים ואופן לא למעלה. השעה הייתה 9 בבוקר ואני הרגשתי את השמש על עורי. הילדים התקבצו בקצה השני של הגג, איפה שהיה מעט צל בזכות שני עצים. הגג היה מחולק לריבועים, אני זוכרת. והיה קשה לעבור מריבוע אחד לשני. אולי רק לי היה קשה. והרצפה נראתה רחוקה. אני זוכרת שלא פחדתי. חברה אחת שלי נכנסה להתקף פאניקה או משהו, ישבה בצד הכי רחוק של הגג מאיפה שצריך לקפוץ, בצל, בכתה. המדריך ניסה להרגיע אותה, כולנו ניסינו לשכנע אותה, אבל היא פשוט ישבה שם ובכתה. לא סתם בכי. בכי של פחד. בכי של פאניקה. בכי היסטרי כזה, שמבהיל להסתכל עליו.
המדריך שאל מי רוצה להיות ראשון. הלחיים שלי היו דביקות מדמעות, כי בכיתי בהתחלה, כשרק עליתי בסולם. בכיתי כי היה בלתי אפשרי להגיע מהשלב האחרון של הסולם לגג. בכיתי כי לא הצלחתי לגרום לעצמי להגיע לשלב האחרון. זה היה גבוה מדי.
תמיד הייתה לי בעיה עם השלב האחרון בסולם. הבעיה היא לא באמת הגובה. הבעיה היא שכל הדרך הרגליים שלך מונחות על השלבים והידיים מחזיקות אותך. וכשמגיעים לשלב האחרון אין לידיים איפה להחזיק. אפילו בשלב ה-לפני אחרון המקום מתחיל להיגמר. ואני מעולם לא הצלחתי לסמוך על הרגליים שלי שיחזיקו אותי בשנייה וחצי שלוקח לידיים למצוא אחיזה בגג. הרגליים רחוקות מדי מהראש. מהעיניים. מהתודעה. אני לא יכולה לסמוך עליהן. אז תמיד וויתרתי, והסתפקתי בשלב ה-לפני אחרון. או בשלב ה-לפני לפני אחרון. אבל הפעם לא הייתה לי ברירה. לא היו מדרגות. לא הייתה דרך אחרת להגיע לגג. זה לקח לי הרבה זמן, ואני בכיתי כמו תינוקת – בכיתי בכי היסטרי, בדיוק זה שאמרתי שמבהיל להסתכל עליו. אבל המדריך כבר היה על הגג, והשיער הבלונדיני שלו נצץ כמו הילה כשהוא הושיט לי יד, ועוד יד, ובמקום לאחוז בסולם אחזתי בו, וסמכתי עליו, והוא משך אותי עד שהעזתי להרים רגל אחת מהסולם ו-בום! השתטחתי על הגג, המדריך מסתכל עליי באהדה ואומר לי כל הכבוד, כל הכבוד, והילדים שהיו אחריי על הסולם, והתעכבו כל כך הרבה, ובכל זאת כל הזמן הזה שהייתי שם קפואה ניסו לעודד ולגרום לי לטפס, הם עלו אחד אחרי השני, בקלות, ואני רק זוכרת שהברך שלי נשרטה די חזק, כנראה כי מיהרתי מדי כשעליתי לגג, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי מצד אחד כמה זה נחמד, וטוב שהצלחתי, ושריטות ופציעות זה כלום כשמתקדמים בדרך למעלה, ומצד שני חשבתי למה רק אני נשרטתי, למה רק אני לא מצליחה, למה רק לי הכול הולך כל כך קשה, ואיטי, ולמה לי זה חתיכת משימה לטפס על סולם מסכן. מה דפוק בי?
אז המדריך שאל מי רוצה להיות ראשון, ואני רציתי. רציתי שיגידו שאני אמיצה וששיחקתי אותה כמו גדולה. רציתי לטשטש את הרושם שנוצר עם תקרית הסולם, כי ידעתי שבמשך השנים היו לי יותר מדי מקרים כאלו. לבני כיתתי כבר היה רושם מאוד מסוים לגביי, ואני רציתי להוכיח להם שהוא מוטעה, כי בעצמי לא הייתי בטוחה שהוא מוטעה. רק רציתי לדעת איך זה מרגיש להיות כמו הילדים שלא מפחדים מכלום.
צעדתי קדימה, מוכנה ומזומנה להפריך את התדמית שליוותה אותי לאורך השנים. אך אז ראיתי שילד אחר כבר נעמד לצדו של המדריך. עקפו אותי.
חזרתי אל המקום שלי, בצל, ליד חברתי שבוכה בהיסטריה והודפת כל אחד שמנסה לנחם אותה, וליד חברתי השנייה שבהתה באימה בילד שקפץ. היא התחלחלה. ידעתי ששתיהן מפחדות פחד מוות מהקפיצה, כל אחת בדרכה. אך אני הייתי אדישה אליה. התאמצתי לא לחשוב עליה בכלל. הסטתי את מחשבותיי לכיוון אחר, וכך יצא שלא חשבתי על כלום.
אחרי הילד ההוא קפץ ילד אחר, ועוד אחד, ועוד אחד, ולאט לאט כמעט כולם קפצו. החלטתי שהגיע הזמן. אני אקפוץ. רק לגמור עם זה כבר. ככל שאעשה את זה מהר יותר, זה יהיה מהר יותר מאחוריי. ברגע שהילד הבא קפץ, נעמדתי ליד המדריך.
הוא התחיל לומר שוב את אותם הדברים שכבר ידעתי – לנחות על הטוסיק, לקפל רגליים, בשום פנים ואופן לא לקפוץ למעלה – אבל משום מה זה לא היה מעצבן, ומצאתי את עצמי אסירת תודה שהוא מבהיר זאת שוב. הוא הסביר איך כשהוא יגיד "מתח!" האנשים למטה ימתחו את הברזנט. הוא הסביר איך כשהוא יגיד "קפוץ!" אני צריכה לקפוץ. בשום פנים ואופן – לחלוטין לא – לקפוץ לפני שהוא אומר קפוץ. זה יהיה מסוכן. הוא אמר לי להיעמד על הקצה. רעדתי כמו עלה נידף בשלב הזה. לא ראיתי איך אפשר להצליח להיעמד על הקצה לבד בלי לאבד שיווי משקל. הושטתי יד בתחינה אילמת לעזרה, והמדריך תפס בידי ואיזן אותי. עמדתי על הקצה, רועדת כל כך שהיה סיכוי ממשי שאאבד שיווי משקל ואפול, ושמעתי בבהלה את המדריך צועק "מתח!" ואז הרגשתי את כל השרירים שלי מתקשחים ושמעתי אותו צועק "קפוץ!" ואחזתי ביד שלו ושאלתי בהיסטריה "לקפוץ?" והוא הנהן, ושאלתי שוב "לקפוץ?" והוא הנהן.
ואז קפצתי.
עברה בערך מאית שנייה בין הרגע הזה לרגע שאחריו, שבו הרגשתי משהו מתנגש ברגליים שלי ונפלתי אחורה, כאילו הרגליים שלי הפכו לג'לי. ידעתי שנחתי על הרגליים, וזה אומר שלא הצלחתי לקפוץ טוב, אבל ידעתי שקפצתי. ושמעתי את המדריכה שנשארה למטה והחזיקה את הברזנט אומרת שפעם הבאה אצליח יותר, ודחפתי את עצמי עם הידיים לקצה הברזנט וירדתי ממנו, וכל אותו זמן הידיים שלי רעדו והבטן שלי התהפכה והרגשתי מין משהו שהוא לא בדיוק אושר, אבל הוא גרם לי להיות קלילה כמו נוצה. קלילה ורועדת. ואני לא מסוגלת לשכוח את ההרגשה הזאת, של הברזנט שמתנגש ברגליים שלי כמו ג'לי, וכמה נחמד זה היה, וכמה הייתי רוצה לקפוץ ממקום גבוה יותר, שאוכל גם להרגיש משהו בין הקפיצה לבין הנחיתה. למרות שהייתה לי תחושה שגם אם היה לי זמן לחשוב אלף מחשבות באוויר, שום מחשבה לא הייתה עוברת בראשי, כי הרוח העלימה את כולן.
כשירדתי מהברזנט הייתי אמורה לעלות שוב על הסולם ולחזור לגג כדי לקפוץ שוב. בין הסולם לברזנט הייתה פינה אחת מוצלת, מתחת גגון קטן, והיה שם שולחן עם ג'ריקן מים וכוסות. מזגתי לעצמי קצת מים ושתיתי, עדיין רועדת, והרגשתי איך המים מרגיעים את הבטן שלי, ואז את הידיים שלי, ועדיין רעדתי קצת. אחר כך טיפסתי שוב על הסולם, ועדיין לקח לי הרבה מאוד זמן, והמדריך שוב נאלץ לעזור לי, אבל הפעם לא בכיתי. הייתי היחידה שהגיעה לגג כשהיא על ארבע, במקום על הרגליים, אבל הגעתי.
אחריי קפצו בינתיים שני ילדים, והחברות שלי כבר התחילו להבין שהן צריכות לקפוץ גם. החברה שבכתה בהיסטריה מקודם כבר נרגעה עכשיו, והיא קמה והתכוונה ללכת למדריך כשהילד שהיה שם עכשיו יסיים, אבל בדיוק באותו רגע הוא קפץ, ומשהו היה לא בסדר.
שמעתי הרבה מהומה למטה, אבל לא ראינו מה קורה מהמקום שישבנו בו. הילד הזה קפץ לא טוב, איכשהו, ומשהו קרה לו. לא משהו רציני, אבל בפעם הבאה שקפצתי ועברתי לשתות מים לפני שאני עולה שוב, ראיתי אותו יושב בצל ונאנק בכאב. אחרי זה כמובן שכל טיפת אומץ שהתגנבה אל חברתי נטשה אותה, והיא ברחה בחזרה למקום מושבה. חברתי השנייה, לעומת זאת, קמה בנחישות והלכה אל המדריך. ראיתי אותה קופצת. כעבור דקה היא עלתה בחזרה למעלה. היא סיפרה לי שהיא קפצה ממש גרוע, בפרצוף הזה שלה שיש לה כשהיא לא מצליחה לעשות משהו ורואים שזה מפריע לה, וכשזה קורה הקול שלה נעשה כמו קול של סף בכי, ולרוב היא באמת בוכה באיזשהו שלב. כעת נשארו רק שני ילדים שלא קפצו עדיין, והילדים שקפצו ראשונים נהיו חסרי סבלנות. הם רצו לקפוץ שוב וללכת כבר הביתה. הילד השני שעוד לא קפץ הלך אל המדריך בשוויון נפש, הקשיב לו כשהוא הסביר שוב את הכול, ואז קפץ בלי לבזבז זמן ברגע שאמרו לו לקפוץ. הוא נחת על הטוסיק, כמו שצריך. קפיצה מושלמת. עכשיו נותרה רק חברתי, ואחרי זמן שנדמה כמו נצח הצלחנו לשכנע אותה. היא קפצה לבסוף, תוך כדי בכי, וגם מרחוק ראיתי שהיא קפוצת למעלה, לא למטה, והיא נחתה מושלם, על הטוסיק, רגליים מקופלות. אחרי כל ההיסטריה הזו היא הצליחה יותר ממני. כל מי שהחזיק את הברזנט עזב אותו לרגע כדי למחוא לה כפיים, והמדריך חיבק אותה בגאווה. ואז התחיל סיבוב נוסף של קפיצות, שהיה בדיוק כמו הקודם. אותו סדר. מי שהצליח פעם ראשונה הצליח גם הפעם. מי שלא לא. לא הצלחתי לנחות טוב גם הפעם. אפילו ההרגשה הייתה זהה לפעם הראשונה, הרעד הבלתי נשלט, ואפילו שאלתי את המדריך פעמיים אם לקפוץ, כמו בפעם הקודמת. הוא אף פעם לא שאל אותי למה עשיתי את זה, למה שאלתי. הרי הוא אומר לי במפורש לקפוץ, למה אני צריכה לשאול שוב? ולמה פעמיים? אני לא יודעת. אבל הוא לא שאל. הוא רק הנהן באהדה, בחוסר שיפוט, כאילו הוא בכלל לא שם לב שהוא אמר לי לקפוץ, שכבר שאלתי את זה. הוא הנהן ואני קפצתי. זה כל מה שהייתי צריכה.
אחרי זה מי שהצליח הלך הביתה, ומי שלא נשאר לנסות פעם שלישית, שהייתה זהה לפעמים השנייה והראשונה – חוץ ממספר הילדים. גם הפעם לא הצלחתי. אבל המדריך עודד אותי. לא נורא, מחר יש עוד אימון, מחר בטח תצליחי. השתפרת מלא, את יודעת? אני גאה בך. והשיער שלו היה בלונדיני וצהוב וכנה.
למחרת באנו באותה שעה, אותו מקום. אבל המדריך לא היה. הייתה במקומו מדריכה אחרת, מתולתלת ונמוכה, שאמרה שהוא יצא לאיזה משהו של הכנה לצבא שנמשך שבוע. לא יודעת. עלינו לגג שוב, והפעם הצלחתי בלי עזרה. ישבנו שוב בצל. וכששוב הגיע תורי, רעדתי שוב כמו עלה נידף. המדריכה המתולתלת עזרה לי להתייצב על הקצה, ואז הסבירה שוב, בקצרה. והיא אמרה "מתח!" ואני רעדתי. והיא אמרה "קפוץ!" ואני ייבבתי.
ולא קפצתי.
והיא חיכתה, והאנשים למטה חיכו, עד שהיא אמרה "שחרר!" וברגע הזה הכול נחתם. בכיתי כמו ילדה קטנה, בכיתי בהיסטריה, בכיתי כאילו חיי תלויים בכך. זה היה בכי שלא נגמר. וניסיתי לקפוץ שוב ושוב ושוב, אבל שוב ושוב ושוב נכשלתי. היא הייתה אומרת "מתח!" ומשהו בבטן שלי היה מתקשה. היא הייתה אומרת "קפוץ!" ולא הצלחתי להביא את עצמי לקפוץ. הייתי קפואה. דבוקה לבטון. והתביישתי לשאול אותה, עם משקפי השמש שלה והחיוך המתנשא שלה, התביישתי לשאול "לקפוץ? לקפוץ?" וידעתי שאם היא תהנהן זה יהיה בחוסר סבלנות, לא באהדה. וכשלא שאלתי לא הצלחתי. אז לא קפצתי.
באותו יום בילינו זמן נכבד על הגג. כל החברות שלי ניסו לעזור, כל שאר המדריכים ניסו לשכנע, אחד הטטניקים מלמטה שהחזיקו את הברזנט, אחד שידוע בפחד הגבהים שלו, אפילו אמר שאם אני קופצת הוא קופץ. כלום לא עזר. ניסיתי משהו כמו מאות פעמים. לא הצלחתי. כל פעם הייתי הולכת לקצה השני של הגג, בוכה בכי טוב כזה, וחושבת לעצמי שזהו, אני אעשה את זה, אני פשוט אקפוץ וזהו. כבר לא היה חשוב אפילו לקפוץ טוב, רק לקפוץ. ואז הייתי הולכת ונעמדת על קצה הגג והיה נהיה לי רע. ולא הצלחתי, לא משנה כמה פעמים ניסיתי. משהו פשוט מנע בעדי. הרגשתי מוגבלת, הרגשתי דפוקה, הרגשתי כאילו כולם יודעים משהו ואני לא. רציתי רק לשבור את הכישוף. ידעתי שאם אקפוץ פעם אחת כל החיים יהיו פתוחים בפניי ולא אפחד יותר לעולם. השתוקקתי שמישהו רק ידחוף אותי או משהו.
לא קפצתי באותו יום.
ומאז, לא קפצתי יותר לעולם.
<B>פרי עטו של מוח סהרורי \ Ortash</B>
תמיד חשבתי שאני בן אדם שקר לו. באופן כללי, זאת אומרת. אבל הנה, הפלא ופלא, 04:21 בבוקר, 13 מעלות בחוץ ואני לא מצליח להירדם בגלל החום.
כמובן, יש מזגן, אבל שכחתי לנקות לו את הפילטרים ועכשיו הוא מטרטר לי מעל הראש בתוכחה וזה מגיע לי.
ולכן (וזהו "ולכן" דרמטי במיוחד), עד שהחדר יתקרר מספיק כדי שאוכל לכבות אותו, אני אפרוק כאן קצת דלק"ו, ברשותכם.
יכול להיות שזה הולך להיות יותר בכיוון של טור, אני עוד לא ממש יודע, אבל כרגע יש שם טור מדהים של לאלי ומתחתיו טור יפהפה של סקיילייט, ושניהם התפרסמו רק אתמול ושניהם יפים וצעירים מכדי להמחץ תחת הרגליים המסורבלות של מוח ה 04:29 שלי.
בכל אופן.
קראתי לאחרונה על ההימור של פסקל, ומאז אני מסתובב לכל מקום עם טעם חמוץ בפה. כי אני כל כך, כל כך מבולבל מהכל.
ההימור של פסקל נותן, בעצם, ערך מתמטי לשאלת הכדאיות של האמונה באלוהים.
אם האדם מאמין באלוהים, ויש אלוהים, אחרי המוות האדם זוכה לחיי נצח בגן העדן.
אם האדם לא מאמין באלוהים, ויש אלוהים, אחרי המוות הוא מקולל בייסורי נצח בגיהנום.
לפי פסקל, הראשון הוא רווח אינסופי לאדם. השני הוא בעל ערך שלילי אינסופי.
במקרה שאין אלוהים, בין אם האדם מאמין ובין שאיננו מאמין, זה לא משנה - כיוון שאחרי המוות האדם לא ירגיש שום דבר, והחיים הם כחוט השערה לעומת הנצח.
ולכן, אם אין אלוהים, בין אם האדם האמין או שלא האמין באלוהים הרווח או ההפסד שלו הם אפסיים כשמשווים אותם לאלו במקרה שיש אלוהים.
פסקל ואני, איש מאתנו לא מתיימר להיות מיסטיקן גדול, ולפיכך ישנו סיכוי של 50-50 לקיומו של אלוהים ביחס לאי-הקיום שלו, כמו שאנחנו רואים את זה.
אדם מאמין, יש לו סיכוי של 50-50 בין רווח אינסופי לרווח נייטרלי לחלוטין, בעוד שאדם שאיננו מאמין, יש לו סיכוי של 50-50 בין הפסד אינסופי לרווח נייטרלי לחלוטין.
פסקל קבע כי ההחלטה הלוגית היחידה היא אמונה באלוהים, ואני נותרתי כאן עם סחרחורת, פה חמוץ, פקפוק עמוק במידת החשיבות של חמש היחידות שלי במתמטיקה ותאווה קלה לטוסט.
אני חושב שאם הייתי חייב להגדיר את עצמי, הייתי מזדהה כאגנוסטיקן, אבל הלכה למעשה אין שום הבדל מבחינת אורח החיים ביני לבין אתאיסט, ולשנינו נותר להתפלל שאין אלוהים, וזה פרדוקסלי כל כך שאני חושב שאני הולך להקיא.
כי אם אין אלוהים - מי ייענה לתפילות שלנו? מי ייענה לכל התפילות שלי? והאם יש חוסר נימוס אלמנטרי בפנייה בתפילות לאל שמעולם לא טרחת לעבוד?
אני לא יודע. אני כן יודע שפעם בהחלט עבדתי אותו, אבל אני לא מצליח להחליט אם זה אומר שנשארו לי נקודות זכות אצלו או שזה רק מחמיר את כל המצב, כי עכשיו אי אפשר לומר לי "רק תנסה".
היו לי עצמות לחיים. אני נשבע לכם, היו לי עצמות לחיים. בפורים משחו לי אותן באיפור ומאז אני לא מוצא אותן, אין לי מושג לאן הן נעלמו.
לאחרונה דיברתי עם מומו (היי מומו) על שחור. על למה שחור הוא הצבע של הדיכאון. זה מוזר, אמרתי לה, וזה משהו שמאפיין בעיקר את התרבות המערבית. אצל המצרים הקדמונים זה היה סימן לשפע, וזה משהו שאני עוד זוכר מ"הפירמידה האדומה" של ריק ריידן, קרי מתישהו במעמקיה האפלוליים של תקופת בית הספר היסודי.
מעולם לא התלהבתי מריק ריידן.
בכל אופן, היא אמרה לי שזה כי גם הדיכאון וגם השחור מלאים בכלום, ואני חושב שזה לא נכון, כי גם בדיכאון וגם בשחור יש הרבה יופי, ויופי זה משהו. למרות שאם היופי קיים לו לבדו בשחור הרי גורלו לקמול מבדידות, כי היופי אין לו משמעות כשהוא לבד. בגלל זה לרובינזון קרוזו היה זקן.
זה נורא יפה, בעיניי, להגיד על משהו שהוא "מלא בכלום". אני לא יודע למה זה, האוקסימורון הזה פשוט מרגש אותי. אבל זה גם נורא מדכא, כי זה יוצר איזושהי ציפייה ומאכזב אותה, מה שמוביל אותי לנקודה שלי (וכעת אני מוכרח להוסיף כאן הערת סוגריים שתבקש מכם לא לפתח ציפיות גבוהות מדי מהנקודה שלי) - כחול הוא צבע כל כך הרבה יותר עצוב.
כי הכחול, טוב, אני לא חושב שיש משהו שהוא באמת מלא בכלום, אבל אם היה משהו כזה, זה היה כחול. אני חושב שכחול הוא פשוט תהום אינסופית של אומללות מכוסה בשכבה עבה של קצפת. כי אם מעבירים בזריזות את העיניים על כחול, הוא באמת נורא יפה, אבל אם בוהים בו, ברגע שחודרים את הקצפת... אין שום דבר חוץ מעצבות.
אני חושב שכל בן נוער עובר תקופה מסויימת של דיכאון. זה חלק טבעי ובריא של תהליך ההתבגרות, ושלי לא היה שונה משל אף אחד אחר, אבל אני כן זוכר שהוא התחיל מבהייה עמוקה בכחול.
השיער של מארג' סימפסון, אם לדייק, ובשם אותו אלוהים, שיחיה, במבט לאחור זה מצחיק.
אבל אז... פשוט בהיתי, ונהניתי מהקצפת, וברגע אחד זה נחת עליי. ניסיתי להבהל, אבל כמו שכבר סיכמנו, הדיכאון מלא בכלום וביופי, ולפי שלא זה ולא זה הם בהלה, זה לא היה קל.
אז ויתרתי.
בינתיים יצאתי מזה, אבל מאז אני לא מסוגל להסתכל עמוקות בעיניים של מישהו עם עיניים כחולות ולא להאמין שהן משמשות אלא סכר לכל כך הרבה דמעות שאין זה אלא פלא שאינן מתעוורות.
סגול, לעומת זאת. בתאילנד הסגול מסמל שכול, ואני מנסה לדמיין את החיים שלי אם סגול היה מסמל בשבילי שכול, ואני לא מסוגל, כי לפעמים סגול הוא כל מה שיש לי וכל מה שאני צריך. אני חושב שהבלגית דיברה על משהו כזה פעם. חכו, אני אחפש את זה.
05:14. מצאתי:
"כל פעם שאני חושבת שאין לי תועלת ושכולם לא סובלים אותי ושבאמת, העולם היה מקום יותר יפה אם לא הייתי כאן כדי לראות שהוא מכוער, אני מסכלת על ירוק ואני לא מצליחה לדמיין לעצמי שאני לא אהיה מסוגלת לראות אותו. זה לא סתם ירוק. מין ירוק מיוחד. אני אחפש לך אותו במניפת הצבעים של נירלט.
אני לא מורכבת מספיק כדי שיהיה לי אכפת מכמה שאני לא סובלת את עצמי ושאחרים בכל זאת מחבבים אותי או שאם אני לא אהיה פה לא יהיה מי שינסה לשפר את העולם בכל הכוח שלו. אני פשוט מסתכלת על הירוק ורוצה לחיות כדי לראות אותו".
וככה זה סגול בשבילי, לפעמים. ואז יש חברים ולימודים ומשפחה ולחם ואלוהים, ואז אין אלוהים, ואחר כך יש רק סגול. ואז יש רעב, או מחשבה, ושוב יש חברים ולימודים ומשפחה ולחם, וסגול הוא רק צבע ולא עולם, ואני צריך לחכות לטראנס הבא ולחוות, בינתיים, כל כך הרבה יותר צבעים ממה שאני צריך.
אני צריך חום בשביל לחם ואדום בשביל דם וסגול כדי לחיות ושחור בשביל היופי ולבן, כי גם בו יש יופי, ופחות בדידות, וזה הכל. האוויר והמים, אין להם צבע, ואני רק בן אדם.
אבל הבלגית צריכה ירוק, ואני בטוח שכל אחד מכם צריך עוד חמישה צבעים לפחות, אפילו כחול, והעולם צבעוני, וכולם מקבלים את הצבעים שלהם והכל טוב ויפה אבל אני לא מוצא את שלי.
אני יוצא לשגרר בשביל ישראל ברוסיה בראשון הקרוב. באמת. זה הולך להיות מדהים, אנחנו הולכים ללבוש חליפות ולנאום בפני פוליטיקאים ולהפגש עם בכירים בקהילה היהודית ואנטי-ישראלים הולכים לנסות להכשיל אותנו ואנחנו נענה להם ולא נכשל, והם, בתקווה, ישתקו.
אבל אני פוחד. בעיקר מהאחריות. פליטות פה. העיתונים הולכים לצטט אותנו בתור התגובה הרשמית של מדינת ישראל, ואני לא ממש יודע איך לאכול את זה.
נראה.
מה עוד?
הו, קראתי את הסיפור של ריין מתחרות הסיפורים הקודמת. "הליצן". הוא נשאר מאחור וזה קצת הכעיס אותי, כי הוא קצרצר אבל הוא היה כל כך, כל כך מדהים. הוא הזכיר לי קצת את הבלגית, אבל את הצופן של הבלגית הצלחתי לפענח בשלב מסויים, לפחות באופן סובייקטיבי, וכאן יש מרחב דעת חדש לגמרי שעוד בקושי טינפתי במגפיים מכוסות הבוץ שלי.
"מה קרה לזנב שלו?"
"הוא היה רעב אז הוא אכל אותו".
השעה 05:31. הלוואי שהיתה שעה יפה יותר. הלואי שהייתי מגיע לכאן דקה קודם, לפני עכשיו, והייתי יכול לדבר על איך שאתם לא מאמינים לי ובוודאי חושבים שאני מעגל, ואני לא. הו, תראו. עשיתי את זה בכל זאת.
בכל אופן, השעה 05:33 ואני באמת צריך ללכת לישון, וזה חבל, כי היו עוד דברים שרציתי לדבר עליהם כמו איינשטיין ושייקספיר ופאי מספר שש, אם זה אומר למישהו משהו, ואולי על צדפים ועל חול ועל ריח של מלח, או על דשא ובניינים וזכוכית ולילה ושקט וזאבים וציפורים ששרות ב 05:35 וגורמות לך להרגיש כאילו כבר בוקר ואתה ממש, ממש צריך ללכת לישון עכשיו, ושמש שזורחת ועושה את זה הרבה יותר טוב.
אבל היי, תראו. עשיתי את זה בכל זאת.