עכשיו היא מחזיקה משפך מתכת חבוט בין ידיה הרועדות. בדיוק כמו אז לפני שנים רבות באותו רגע אחד. הרגע ההוא.
והיא מטה את פיו של קנקן המתכת הקטן אל עבר גומת העפר העוטפת את גזע העץ העבה. ולמרות שהיא יודעת שחיי העץ הזה כבר אינם תלויים בה יותר, היא משקה אותו כמו שאבא פעם ביקש.
כשהיתה בת חמש הם נטעו איתה את עץ התאנה הקטן הזה בגינה מול הבית במושב. "את עוד תראי שהוא יגדל" אבא אמר בחיוך וקרץ, ואמא ירדה על ברכיה להדק את האדמה מסביב לעץ ואבא נתן משפך מתכת גדול בידה, "תשקי את העץ" הוא ביקש, "שישתה". ואמא נעמדה על רגליה ומעט צחקה, "עצים לא שותים" היא אמרה, "הרי עץ הוא לא כלב".
ולירון מעט התעצבה באותה הזדמנות שאין לה כלב ויש לה רק עץ כל כך קטן.
והיא אהבה את אבא ואמא. ותאנים היא אהבה גם כן.
אך כלבים אהבה יותר מהכל.
ומאז עברו שנים והרבה עננים עצובים ושמחים בשמיים. לירון כבר עזבה את הבית ואת עץ התאנה אבא מזמן כבר הפסיק להשקות. "שורשיו כבר העמיקו דיו באדמה, גם שורשייך" היה מסביר אם רק הייתה שואלת אותו.
אבל היא לא שאלה.
אפילו לא פעם אחת.
והיום ללירון יש דירה בבנין וגם כלב קטן משלה.
ומידי פעם היא מגיעה לביקור בבית הוריה השקט. והיא שוכבת על גבה תחת ענפיו הסבוכים של עץ תאנה עמוס פירות מבשילים. והיא מביטה במבט של ילדה בת חמש על קרני השמש החודרות דרך ענפיו. והיא מתעצבת מעט.
והיא נזכרת לרגע ודמעה נתלית בעיניה.
איך עץ התאנים היה פעם קטן, שכלבים תמיד צריכים לשתות וכמה היא מתגעגעת אל אבא ואמא.
ויותר מהכל היא רוצה את הרגע ההוא שיחזור.
איי.וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
