פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 225 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים נס החיים עצמם I.V olokita
ניצני שמש הבליחו מעל עננים חצי אפורים. קול בכי קטן נשמע מדירה מספר שש ורעש מכוניות מתניעות בחניית הבניין. זהו סרט חייה, בשעה חמש ארבעים וחמש בבוקר. כל בוקר. השעה שהיא הכי אהבה ביממה החולפת. למען האמת, בכל יממה שחלפה בחיים המוזרים האלה שלה. הרגע הזה שהמחוג הגדול של השעון היה עומד בדיוק על המחוג הקטן ושניהם כמו במעשה מכושף היו מקיימים אהבה שתביא את סופו של היום הנוכחי ותחילתו של אחד חדש.
בהיבט אחד שהיה גם היחידי בחייה, שעות העירות שלה היו נוראיות. תמיד עם עין אחת פקוחה. מעולם לא באמת ישנה, רק עשתה בכאילו, כדי שלא להדאיג את בני ביתה. וזה לא שהיא לא אהבה לישון, להיפך. היא תמיד סברה ששינה אמיתית היא דבר כל כך נעים, אולי אפילו נשגב. אבל היא מעולם לא ישנה שינה של ממש, כזאת של אדם ממוצע ולבטח גם לא תדע טיבה של אחת שכזו בחייה.
אבל בעיקר היא האמינה, שכל הוויתה בעולם הזה לא היתה לחינם. ובסופו של דבר ישנה איזו תכלית נסתרת בכל הסבל הזה שידעה בחייה, בחיים עצמם ללא שינה.
וכך, בסיומו של כל יום, נשאה את עיניה אל השמיים לקרוא תפילה חרישית.
זה לא שממש היו חסרים ניסים בחייה. אבל בכל זאת, נעמה קיוותה כל הזמן לנס אחד אמיתי. כלומר, היו לה הרבה רגעים שחשבה אותם לנס, אבל כל אלו היו קטנים מידי. לא, הם לא היו מה שהיא תמיד דמיינה לעצמה שיקרה כשאלוהים בכבודו ובעצמו יתערב. כי מבחינתה של נעמה, נס היה משהו נשגב יותר מאיזו מילה טובה שמישהו זרק לה ברחוב או אפילו מרכב עוקף שכמעט ונכנס בה בכביש, רק כמעט.
אז נעמה התפללה. כל רגע כזה שהבדיל בין לילה ליום, בדיוק בשעה שאהבה יותר מכל בעולם. היא רכנה על ברכיה, הניחה מרפקים על המיטה והצליבה את אצבעות הידיים עד אשר היו נוגעות בסנטרה, בדיוק כמו שראתה בסרטים מהוליווד. לאחר מכן באופן אוטומטי היתה עוצמת את עיניה וממלמלת אליו בקשה אחת ויחידה. שיברך אותה בנס. משהו קטן, לא גרנדיוזי מידי. אפילו... אפילו שתזכה לישון רק לילה אחד. כן, שינה של אדם ללילה אחד ומלא תספיק לה בהחלט.
ויום אחד זה קרה. אלוהים שמע אותה.
ככה סתם, פתאום, כמו היה זה עניין של מקרה כשחלף במקום בטעות בדיוק באותה השעה. ולרגע היה נדמה לו, לאלוהים, שהוא שומע קולות מוכרים. רחש מלמולים שהזכירו לו משהו שכמעט שכח. ומבחינת אלוהים, המילים האלו שהוא שמע היו דבר שמחייב התייחסות. אז הוא התעכב קצת ליד נעמה, אחר כך ליטף מעט את ראשה בערגה, חייך ומייד נעלם.
וכשזו פקחה את עיניה, דבר לא היה שונה שם. השעה נותרה אותה שעה, השמש עודנה רק פס כתום ודק מתחת לחושך הגדול ורק שירת ציפורים נעימה שחדרה היישר מבעד חלון ביתה והגיעה עד לאוזניה הזכירה לה את נס החיים עצמם.
איי. וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
