רוח קלילה נשבה מעליי מהחלון , נהייה קר והמחשבות שלי נודדות על החברה הכי טובה שלי שאותה הכרתי ככף ידי , הכרתי את כל זיו פניה , את כל מחשבותיה , מזימותיה , והצחוקה הקליל שכל פעם מחדש גורמת לי לחייך. אך הפעם אחרי הנתק של 4 שנים פתאום לא הכרתי אותה ככף ידי , איבדתי אותה כאילו שהרוח העיפה אותה כמו עלה נידח
המציאות השתנתה , הסביבה , הזמן נעצר כמהלכת , הבטתי בה באותו לילה אחרי שנים רבות , היא זרה לי שמעתי את עצמי צורחת.
התחילה לדבר על עצמה ומחשבותיי נודדות מאותה נקודה שנעצרנו לפני שנים. זאת לא היא זאת לא עדין כופי מתעקש.
מספרת לי שהיא הפסיקה להאמין באנשים , סגרה את ליבה ואת רסי עינייה כלפי האנשים וכלפיי שאלתי אותה כלפיי? מה הייתי בשבילה דהר ליבי. הקשבתי לליבה , פניה נעצבו ואמרה לי : אם נאהב אחת לשניה זה יכאב בואי נעשה שזה לא יכאב , מקשיבה לליבה קיללתי את האנשים שאיכזרו בפניה את המציאות קליללתי אותם. הם זו שהרסו את האישיותייה התמימותיה.
ובאותו שלב הבנתי שכל אחד לעצמו ואני חיבת לאזור את עצמי גם לדאוג לעצמי והבנתי שבאמזשהו שלב אף אחד בסופו של דבר לא יעריך את הטוב , אחרי שהיא הלכה קיבלתי מהלומת חזקה בראשי שהדהדה בי : המשיכי לבדך בדרכך ובדרכה , אל תאהבי אנשים כדי שזה לא יכאב אימצתי את דרכה. רגליי שלובות על השולחן , ומאפשרת לרוח שיעטוף אותי , חשה פתאום בדידות אולי כך עדיף. יבבתי כמו ילדה קטנה ומתחננת שהזמן יחלוף והשנחזור לתמימות ולידות ולשמחה ובשקט נרוץ ביחד אל האושר מבלי שהעולם יתאכזר בפנינו. לו הית יודעת כמה הלב שלי נושא את ההערצה כלפייך, לו הית יודעת שהיתי מוכנה לעזוב את העולם שלי , את גופי , את הסערה שיש בתוכי ולהיות לצידך רק בתנאי שבסופו של דבר תעריכי אותי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
